ביקורת "אאידה": ביצוע מוזיקלי טוב ובימוי מאופק מהצפוי

לאחר ההפקה הגרנדיוזית של "נבוקו" בשנה שעברה, ניתן היה לצפות למשהו דומה עם "אאידה", ובכן - לא.

"אאידה" מוגדרת אמנם כ"גראנד אופרה", אבל בסופו של דבר היא ברובה אופרה קאמרית. בחלקים נרחבים עומדים על הבמה שניים או שלושה זמרים בלבד, והצלחת הביצוע תלויה בעיקר ביכולתם הקולית. הבמאי ואיש התפאורה בהפקה הזו הבינו זאת היטב, והעדיפו לשמור על במה נקייה יחסית ולא להציף את העין באפקטים.

התפאורה לאורך כל האופרה נשארת כמעט קבועה - ארבעה ספינקסים משני צידי הבמה, שער בצורת ראש פרעוני ענק מאחוריה וזהו. גם התאורה די סטטית ומאופקת. ניצבים יש מלא, אבל רק בנקודות מפתח. גם האפקטים המיוחדים מסתכמים בשיירת גמלים שחולפת מול הבמה לאחר ההפסקה, ושתי להקות רקדנים (אתיופית ובדואית) בשביל האקזוטיקה. כל היתר מונח על כתפי הזמרים.

היכולות של הסולנים האלו אמנם מרשימות מאד - לפחות של שלושה מהם - אבל המגבלות האובייקטיביות של שירה מרחוק ועם הגברה מנעו מראש אפשרות של התרגשות אמיתית. הרגע היחיד שהתקרב לריגוש היה במערכה הרביעית, בה הרוח איפשרה הנאה מלאה מהקולות.

למרות המגבלות, רמת השירה היתה ברובה גבוהה מאד. מבין הנשים בלטו זמרת הסופרן קריסטין לואיס בתפקיד אאידה, שהפגינה שליטה קולית נהדרת למרות תנאי השדה, ומריאנה קורנטי (Cornetti) בתפקיד אמנריס (Amneris). קורנטי הלכה וצברה עוצמה ריגשית ככל שחלף הזמן, ובמערכה הרביעית סיפקה את אחד משיאי האופרה. מבין הגברים בלטו פאטה בורצ'ולדזה (Burchuladze) הפנטסטי בתפקיד הכהן הגדול רמפיס (Ramfis), ואלברטו גזאלה (Gazale) בתפקיד המלך האתיופי אמונסרו (Amonasro). מי שאיכזב היה זמר הטנור מרקו ברטי (Berti), בתפקיד רדאמס (Radames), הוא לא שיכנע מבחינה קולית, וסבל גם מבעיות תיאום וקצב. זה נכון אגב לא רק לו - נראה שעוד כמה חזרות לא היו מזיקות לביצוע הזה.

במגבלות האקוסטיקה וההגברה ראוי לציין גם את תזמורת ראשל"צ ואת מקהלת האופרה הישראלית, שנשמעו טוב מאוד. דניאל אורן הוכיח שוב שהוא המנצח המושלם להפקות מסוג זה, עם שפת הגוף המתלהבת שלו והנטייה להגביר את המתח הדרמטי דרך פרמאטות ארוכות בסופי משפטים.

דילמה

ההפקה הזו מעוררת קצת דילמה. מצד אחד, אתה לא נוסע למצדה כדי לשמוע אופרה בביצוע מעולה. בשביל זה יש אולמות אופרה "אמיתיים" והקלטות. למצדה אתה נוסע בשביל חוויה של צבע וגרנדיוזיות, ואלו, כאמור, הגיעו הפעם במשורה. את עיקר העניין סיפקה המוזיקה, ואיתה היה קשה להתרגש באמת עקב מגבלות ההגברה ותנאי השדה.

לכן, ההפקה הזו נפלה קצת בין הכיסאות. היא לא היתה מרגשת מספיק מבחינה מוזיקלית בגלל התנאים האובייקטיביים, ולא מרשימה מספיק מבחינת הצד הויזואלי. מה שכן, בכל הנוגע לצד הארגוני היא היתה מעוררת התפעלות. זה היה שיאו של מאמץ משותף עצום של אלפי אנשים והכל בו תיקתק למופת, החל מהארגון וכלה בהגברה המצוינת. בתרבות הפרטאץ' הכללית שאנו חיים בה, זה היה מחזה מלבב ומעורר הערכה.