הרגשתי כמו שטיח

מתוך גיליון "ליידי גלובס" בנושא ביטחון עצמי:

רגע לפני העלייה לבמה. מאחורי הקלעים תזזית מתוחה - מאפרים, ספרים ומלבישות. עוד פודרה, טאץ' לכתפייה, ספריי, המוזיקה מתחילה. תמיד זה קטע דרמטי, משהו עם חצוצרות או תופים. אני נושמת עמוק, מכניסה את הבטן. העקבים גבוהים ודקים, ומשהו במחשוף או בבגד-הים מגרד. אני מציצה בקהל הגדול שממלא את אולם הנשפים של המלון היוקרתי. תמיד המלון יוקרתי.

ערב גאלה. אנשים שילמו הרבה כסף כדי לראות את הקולקציה החדשה, וסומכים עליי שאיראה כמו מלכה שהולכת על שטיח אדום. ויש שם שטיח אדום, שגולש לתוך הקהל שמוחא כפיים בהתלהבות כשאני פותחת את התצוגה. הלב שלי פועם בהתרגשות, הפה יבש.

אחרי 3 צעדים אני מתרוממת לאוויר, מרגישה שאני על ענן, מסתכלת מלמעלה על "הקהל היפה הזה, שהגיע הערב כדי לתרום לעמותה שעושה כל-כך הרבה", יודעת שמדברים עליי, ולא אכפת לי. אני נהנית מהמבטים, מההערצה. עוד החלפה, עוד יציאה, פינאלה, שמלות כלה. מחיאות כפיים.

אני מתפשטת מאחורי הסטנד שלי, רוכסת את הג'ינס, קולפת את המסכה וזורקת אותה הצידה. על הפנים יש עדיין איפור מוגזם, אבל המהות שלי, כמו בלון עם חור גדול, מתכווצת לחתיכת אדם מרוקן.

השקט הזה, אחרי רעם מחיאות הכפיים והדציבלים הגבוהים ממערכת ההגברה, ממית. אני חוזרת לבית ריק, לבדידות, לשנאה עצמית, לתחושה שאני לא כמו כולם, בטח לא כמו הדוגמנית המבוקשת שהייתי לפני רגע.

את הפער הזה, בין הפסבדו-זוהר למהות האמיתית שלי, התחלתי לצמצם אחרי תצוגה של קסטרו, כשהחלטתי לא לחזור יותר למסלול ולא לעמוד יותר מול המצלמה. הייתי חייבת להתמודד עם כל מה שהסתתר מאחורי האשליה הזאת של הנשיות המתפרצת, עם הוואקום שמשך אותי יותר ויותר למטה. עברתי תקופת גמילה מהכסף הקל יחסית, מהפידבקים המיידיים, ומהכאילו. מההרבה כאילו.

הייתי בטוחה שזאת רק אני, שנראית כמו גברת ביטחון עצמי, ומרגישה כמו שטיח לניגוב רגליים. וכשהתחלתי לבנות את הקונסטרוקציה הפנימית שלי, חוליה אחר חוליה, בעמוד שדרה חדש, שמצליח להחזיק את הדימוי העצמי שלי גם ברגעים קשים של דיכאון, אסון, כישלון, הבנתי שרוב האנשים שמשדרים ויברציות של "אף אד לא יכול עליי", מסתירים נשמה רוטטת כמו ג'לי, שחרדה מכל הערה, רוצה לרצות את כולם, ורוצה שכולם יאהבו אותה.

לא אשכח את איש ההיי-טק המדהים שפגשתי פעם באירוע שדירג את אנשי השנה והגיע למקום העשירי והמכובד ברשימה. הוא הסתובב בפואיה בחוסר מנוחה, לעס את הקיש הקטן והסושי הזעיר כאילו אסון נוראי קורה, ולא מינגלינג נינוח בלי כוונות זדון. שאלתי אותו מה קורה, אם הוא מרגיש טוב, והוא אמר לי בשקט: "תגידי, באתי בלי חליפה, כי לא ידעתי שזה יהיה אירוע כזה מפואר. אני נראה שמן?".