בין פינסק להאג

האם מחוות ההיטהרות של סרביה ראויה לאמון? נשיא סרביה הגיש בתחילת החודש את הגנרל הנמלט מלאדיץ' לבית הדין הבינלאומי בהאג. הוא חשוד בפשעי מלחמה בבוסניה במחצית הראשונה של שנות ה-90.

הפרק שמלאדיץ' מייצג טבע אות קלון על מצח הסרבים. בשנות ה-90, ספק אם הייתה שנואה מסרביה בכל העולם. וזה לא שהעניין הסרבי היה משולל כל יסוד. אדרבא, היה היגיון בטענת הסרבים שאי-אפשר לפרק את יוגוסלביה למרכיביה האתניים, ובה בשעה להשאיר על כנם את גבולותיה השרירותיים של בוסניה. זו האחרונה הייתה יוגוסלביה בזעיר אנפין.

הסרבים, אבוי, סבלו מעודף רחמים עצמיים. דבקו בהם גם הרגלים נפסדים שאנשים נוטים לזהות עם ההיסטוריה והפוליטיקה של אזור הבלקן. הם חשבו לפי תומם, אם תום היה ממידותיהם, שאפשר לשחוט 8,000 גברים ונערים מוסלמים (בשרברניצה) ולצאת מזה בשלום. הם רק רצו לשלוח מסר. הם לא הצליחו להבין את האסוציאציות המיידיות שמעשיהם יעוררו. סוף-סוף, איך אפשר להאשים אותם בניסיון לרצח עם כאשר הם היו מן הקורבנות הגדולים של ניסיון כזה במרוצת מלחמת העולם השנייה?

אירופה ואמריקה לא היו מוכנות לחזור לעמוד מנגד. אלי ויזל, שבארצות-הברית שמו מתחרז עם השואה, נסע אז לבוסניה, התבונן במוסלמים מוכי הרעב במחנות הריכוז הסרביים, והכריז שהוא רואה בעיני רוחו את אושוויץ ואת בוכנוואלד. שרברניצה סיימה את מסע הדמים של הסרבים. התערבות צבאית של נאט"ו גררה אותם אל שולחן המשא-ומתן, והם הכירו בחריקת שיניים באחדותה של בוסניה העצמאית. לסרבים של בוסניה ניתנה אוטונומיה, אבל הם יכלו כנראה לקבל אותה גם בלי להכתים את שמם הטוב בדם.

16 שנה לאחר שרברניצה, ממשלת סרביה מכירה באחריותה ההיסטורית והמוסרית, ושולחת את מלאדיץ' אל הוודאות של מאסר עולם. יהיו מניעיה אשר יהיו, היא לוקחת סיכון לא מבוטל. היא אולי תשלם את המחיר בבחירות הבאות. זה בדיוק מה שלא עשתה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה 16 שנה, או 26 שנה, לאחר שרברניצה שלה.

היינריך הנאמן והבצות

צירוף נסיבות מסמיך את אקט ההיטהרות הסרבי לתחילת השואה של יהודי אירופה. החודש לפני 70 שנה התחילה סדרה ארוכה של שרברניצות. יהודים אמנם נרצחו עוד קודם, תחת הכיבוש הנאצי של מערב פולין, אבל ההשמדה השיטתית, המתוכננת, התחילה רק עם ההתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, ב-21 ביוני 1941.

הצלחות הגרמנים היו מסחררות. עד רדת הסתיו הם רכשו נכסים טריטוריאליים עצומים: מזרח פולין, הארצות הבלטיות, ביילורוסיה (כיום בלארוס), חלקים של רוסיה גופא ורוב אוקראינה. יותר מחצי מניינה של יהדות אירופה היה נתון עכשיו לרחמיהם.

בעקבות הטנקים של הוורמאכט באו האופנועים של יחידות החיסול הניידות, האיינזאצגרופן. עוד לפני אושוויץ, עוד לפני שהשמדת היהודים עברה לפסים תעשייתיים, המחסלים הניידים של האס.אס הרגו כמעט שני מיליון יהודים במו ידיהם, או במו ידיהם של משתפי פעולה מקומיים. השואה הידנית ידועה בעיקר בזכות באבי-יאר, גיא הריגה בקייב, ספטמבר 1941. אבל בנות דמותה של באבי-יאר היו מפוזרות על פני כל מרחב היבשה שבין הים השחור לים הבלטי.

שרברניצה אחר שרברניצה היו שם. בין יוני 1941 לדצמבר 1942 הוצעדו קהילות עתיקות אל שוחות שנחפרו מבעוד מועד, ונורו למוות. 8,000, בדיוק כמו בשרברניצה, היה מספר הגברים והנערים היהודים שנטבחו ביום אחד, ב-5 באוגוסט 1941, ליד העיר פינסק, כיום חלק מבלארוס.

משום מה, היינריך הימלר, מפקד האס.אס ("היינריך הנאמן", היה קורא לו היטלר), גילה עניין אובססיבי בפינסק. אולי זה היה מפני ש"הבצות של פינסק" היו שם דבר באירופה, ביטוי של פיגור כלכלי וגיאוגרפי, מעיין נובע של סטריאוטיפים אנטישמיים.

הימלר רצה לסיים את הפרק של פינסק בבת אחת. תחילה נאספו כל הגברים בגילים 18-60. נאמר להם שהם יוצאים לעבודות כפייה לכמה ימים, ומוטב שיצטיידו בחבילות מזון. הם חוסלו ביריות מקלעים. יומיים אחר-כך נטבחו עוד 3,000. הימלר ציווה על פקודיו להוביל את הנשים ואת הילדים אל הבצות ולהטביע אותם. אנשיו הודיעו לו שהבצות רדודות מדי בקיץ, אי-אפשר להטביע. לא הייתה ברירה. 20 אלף רוכזו בגטו וחיכו לתורם. בסוף אוקטובר 1942 הם נורו ונקברו במקום הנקרא, ברוסית, "הרצון הטוב". כך ממש.

אלפרד אבנר משך

בדיוק 20 שנה לאחר תחילת ההשמדה של יהודי פינסק, התביעה הכללית במערב גרמניה פתחה תיק. עשר שנים נמשכו ההכנות למשפט. חמישה ניצולים הוטסו לעיר בראונשווייג, למסור עדויות. אחת מהם הייתה חיה שרמן, בת דודתה של סבתי. היא העידה נגד סגן המושל הנאצי של פינסק, אלפרד אבנר (Ebner). היא הייתה בת 15 כאשר אבנר ציווה למשוך ממנה בכוח את יד אחותה הקטנה יהודית, בת החמש. חיה הושארה בחיים כדי לעזור לאביה, חייט מדופלם, שתפר את חליפות הגרמנים. יהודית הייתה מיותרת, והיא נשלחה אל השוחות. הורי חיה הוצאו להורג שבעה שבועות אחר-כך.

המושל אבנר היה בן 59 כאשר עמד למשפט ב-1971, זאת אומרת מבוגר בשנתיים מגנרל מלאדיץ'. כל זמן המשפט הוא העמיד פנים שהוא סובל מהסתר-בינה (דמנציה). מרפאה מקומית נתנה לו אישור בכתב. הוא שוחרר. אחייניתו הצעירה, שהתוודעה לימים לפשעיו, סיפרה שהוא הזדקן בנחת בשטוטגרט, בילה בחיק משפחתו והיה שרוי בבריאות טובה. כמובן.

הכישלון העצום של גרמניה לטהר את עצמה היה תוצאה טרגית של מציאות פוליטית. האמריקאים והבריטים ניהלו תחילה מערכה מסיבית ל"דה-נאציפיקציה" של גרמניה. קציני יחידות החיסול של האס.אס, למשל, הועמדו למשפט, הורשעו והוצאו להורג. אבל ב-1948 הגיעה המערכה אל קצה. המערב היה זקוק לרצונם הטוב של המערב-גרמנים במלחמה הקרה עם ברית-המועצות. ההווה והעתיד היו חשובים מן העבר.

וכך, נאצים ומשתפי פעולה עם נאצים לא היו צריכים בדרך כלל אפילו להסתיר את זהותם. אחדים הגיעו לעמדות בכירות בממשלה ובצבא. מנהל מחלקת התעמולה של משרד החוץ הנאצי היה הקנצלר השלישי של מערב גרמניה, 20 שנה לאחר סוף המלחמה. מלאדיצ'ים היו בכל פינה, והם נהגו לערוך כינוסי מחזור כדי לציין את אחוות הגיבורים של הימים הטובים ההם.

החודש ראינו תצלום של נשים מוסלמיות משרברניצה צופות בשידור טלוויזיה חי מבית המשפט בהאג. פניו של גנרל מלאדיץ' התבוננו בהם מדוכן הנאשמים. הקיר לידן היה מכוסה תצלומים של גברים ושל נערים שנורו, לכאורה, בפקודת מלאדיץ' (הוא לא הורשע, הוא זכאי להנחת חפותו). חומרת פניהן של הנשים העידה שהן אינן שמחות, אבל לא היה קשה להבחין בשביעות הרצון. איש לא יעניק למלאדיץ' שחרור ממשפט על הסתר-בינה. איש לא ימכור את הצדק של מתי שרברניצה תמורת רווח גיאו-פוליטי. לא יהיו עוד אלפרד אבנרים. אולי.