עוד הצלחה בינלאומית ליוסף סידר ודוד מנדיל - איך עושים את זה?

כשהשחקנית חני פירסטנברג נכנסה למכונית בסיום עוד יום צילום לסרט "מדורת השבט", היא הייתה בטוחה שהנהג שאיתו היא מדברת כל הדרך הביתה נמנה עם צוות הנהגים ששכרה ההפקה. רק כששאלה בסוף לשמו, הבינה פירסטנברג כי מי שלקח אותה טרמפ הוא הבוס הגדול של ההפקה, דוד מנדיל. "דיברנו על הסרט בדרך, אבל היא לא התפדחה כשגילתה מי אני", נזכר מנדיל. "נכון שאחרי שהבינה שאני המפיק השיחה הלכה למקומות אחרים, וגם זה בסדר".

מנדיל הוא אחד המפיקים המוערכים בתעשיית הקולנוע. הוא חתום בין השאר על 4 סרטיו של הבמאי יוסף סידר, שהאחרון שבהם, "הערת שוליים", יצא לפני שבוע לאקרנים; הוא הפיק סדרות כמו "מעורב ירושלמי", "דאוס" ו"פלורנטין"; והיה מעורב גם בפרויקטים דוקומנטרים כמו "כרוניקה של חטיפה" (סיפורה של קרנית גולדווסר), "מבוזבזים" (על חיילי המוצבים בלבנון) ו"נוראן" (ילדה פלסטינית שנחטפה). בחודשים הקרובים יוקרנו שני סרטים נוספים בהפקתו, "אחותי יפה" (בבימוי מרקו כרמל) ו"הדילרים" (בבימוי עודד דוידוף).

כבוגר לימודי קולנוע שהתמחה בעריכה, הייחוד שלו, להבדיל ממפיקים שבאים מהביזנס, הוא התמיכה והייעוץ האמנותי שהוא נותן ליוצרים שעובדים איתו. "יש מועדון של אנשים שמבינים שהוא גאון בתחומו", מעיד עליו סידר, "כאלה שבוחרים לעבוד איתו בגלל האינסטינקטים שלו, שהוכיחו את עצמם בהחלטות גורליות. כשהוא לא מתחבר למשהו, אני יודע שזה בעייתי".

ועדיין, פירסטנברג, כמו רבים מאנשי הצוות בסרטים שמפיק מנדיל, לא תמיד יודעים איך הוא נראה; האיש מעורב בכל פרט בהפקה, אבל מהפעילות השוטפת על הסט הוא שומר מרחק. "בחיים לא אדבר על הסט עם שחקן, חוץ משלום-שלום", מסביר מנדיל. "זו האוטוריטה של הבמאי. השחקנים צריכים להבין שיש במאי שבחר בהם ומאמין בהם, ואין סיבה שיהיו הפרעות מפה ומשם".

- כבר קרה שלא האמנת בשחקנית של אחד הסרטים, והיא הוחלפה באמצע הצילומים?

"צברתי מספיק ידע וביטחון כדי לדעת שמשהו לא עובד, ואמרתי את זה לבמאי. יש בארץ במאים מכל מיני סוגים, ואני לא יכול לעבוד עם במאי, גדול ככל שיהיה, שתופס את תפקיד המפיק כמי שתפקידו מתמצה בלתת כסף ולדאוג לאוכל. יש לי מה לומר מבחינה אמנותית, ואני רואה קורלציה מוחלטת בין אמנות לכסף. אם אני חושב שבמאי טועה, אני לוקח אותו הצדה, מייעץ לו ומתווכח איתו בחדרי-חדרים. אבל בסופו של דבר זה הבייבי שלו; הוא זה שעובד עם השחקנים, וזכותו גם לא לקבל את דעתי. במקרה ההוא היה בינינו דיאלוג מצוין, וההחלטה על ההחלפה הייתה לגמרי שלו".

מנדיל, 46, בעל חברת ההפקות מובי פלוס, אולי לא מדבר הרבה על הסט, אבל בהחלט נחשב לאיש שטח. אחד מהישגיו הגדולים כמפיק היה שחזור מוצב הבופור בקלעת נמרוד, מרחק קילומטר מהבופור בקו אווירי. הלוקיישן אמנם היה הכי דומה לאורגינל, אבל הצטייר כמשימה בלתי אפשרית לנוכח התעקשותו של מנדיל לבנות את הסט מבטון, והאישורים שנדרש להשיג מהצבא ומהגופים הירוקים.

"בצבא הייתי סמל מחלקה בשקד, ובשבילי הבופור היה קל"ב", הוא מספר, "כי רוב הזמן הייתי עמוק בתוך לבנון. ואחרי זה באו שנים של מילואים. בקיצור, ההוויה הזו לא זרה לי, והבנתי שחייבים לבנות את המוצב כמו במציאות, שזה אגב אנטי קולנוע לחלוטין, כי בקולנוע בונים מדיקטים. להביא בטון נשמע מופרך מבחינה כספית והנדסית, אבל הייתי חייב, והבאנו מומחה לבניית מוצבים. זו פעולה הנדסית די מסובכת, לבנות את כל זה בתוך שמורת טבע".

- איך רשות הטבע והגנים הסכימה לזה?

"הסברתי להם שנפרק את הבטון בסוף הצילומים, ושנשמור על הטבע לא פחות מהם. שזה חשוב לי. אפילו הבטחתי לשפר את המקום, וזה מה שעשיתי. הלכתי לבקר שם לפני חצי שנה, והמקום נראה יותר טוב ממה שהיה כשבאנו. מאוד אוהבים אותנו שם, ואני לא אומר את זה בציניות. החיזבאללה, אגב, מאוד התעניינו במה אנחנו עושים שם, כשראו שבונים מוצב. שלחו לנו את האו"ם, היו עניינים".

- הבאתם שני טנקים וארבעים ניצבים כדי לצלם סצנה של פתיחת ציר. זה יכול להיראות כמו הסלמה.

"את יודעת איזה סיפור זה להעלות אותם לשם? ועוד היינו צריכים לוודא שזה יהיה במזג אוויר ערפילי. נסעתי לשם עם כמה אנשי צוות בשלוש בבוקר, כדי לראות שמזג האוויר מתאים. גשם מטורף. רוח. אמרתי להם, תנו לי להישאר לבד כמה דקות. אני מטפס ומסתכל, ופתאום כמו נס, השמיים מתבהרים. התקשרתי ליוסף, שחיכה בגושרים, ואמרתי לו, 'בוא עכשיו'. עשר דקות אחרי שסיימנו לצלם וכולם יצאו משם, התחילה סופת שלגים מטורפת. בסרטים צריך מזל. רק אחר כך זה נהיה מיתולוגי".

אוסקר? "ים של הוצאות"

עם מזג האוויר אמנם הלך לו טוב, אבל את זכייתו של סידר בפרס התסריט בפסטיבל קאן הוא כבר התקשה לנבא. על אף שהוא נשבע כי באחד המסרונים ששלח, רבע שעה לפני שנודע לו על הזכייה, הוא כתב לחבר שהכול עדיין פתוח. על הזכייה התבשרו מנדיל וסידר שלושה ימים אחרי ששבו לארץ מקאן, מה שהצריך את סידר לחפש טיסה בהולה בחזרה לצרפת. לטקס הנעילה שבו חולקו הפרסים הוא אמנם לא הספיק להגיע, אבל בארוחה החגיגית שאחרי הוא כבר נכח.

מדוע מלכתחילה לא נשארו בקאן עד לסוף הפסטיבל? "להסתובב בקאן בין הרגליים, כשאין לך מה לעשות, זה קצת מבאס - גם לסידר וגם לשאר האנשים", מסביר מנדיל. "הנחת העבודה שלנו הייתה למצות את פגישות העבודה ואת ההקרנות שתוכננו לנו, ולא להשתרך סתם. הנחנו שאם נצטרך להישאר יודיעו לנו מספיק זמן מראש כדי שנוכל להיערך. אחרי הכול, הפסטיבל ארגן את ההסעות לשדה התעופה וידע מתי אנחנו עוזבים. זה לא קרה, אבל אנחנו לא באים בטענות", הוא צוחק, "העיקר התוצאה".

- סידר התאכזב שלא הספיק להגיע לקבל את הפרס?

"היה בזה משהו מאכזב, אבל זה לא כזה אישיו. גם יוסף וגם אני מאוד שמחים ששרון הראל (בעלת חברת ההפצה הבינלאומית Westend, שתשווק את הסרט בעולם) עלתה לקחת את הפרס. זה לא מובן מאליו לבוא לסרט ישראלי דובר עברית, ולהגיד, 'חבר'ה, אני חלק מהמהלך הזה'. שרון והשותפות שלה עשו את זה, וזה מדהים. אז אולי היא קיבלה פה את השכר שלה. אולי זה מה שהיה צריך לקרות".

- איך נוצר הקשר איתה?

"היא מאוד רצתה להיכנס לסרט הבא של סידר, אחרי 'בופור'. ניגשנו אליה בשלב התסריט. היא קראה, ואמרה, אני איתכם. שרון אחראית על הצד של חו"ל, שאנחנו לא כל-כך טובים בו, ויש לה חלק גדול בכך שהסרט הגיע לאן שהגיע (חברת סוני רכשה את זכויות ההפצה של הסרט בצפון אמריקה ובדרומה). שרון לא התערבה, ונתנה לנו רספקט לעשות את העבודה. כשהגיע הזמן שלה, אמרתי לה, 'אנחנו עשינו את העבודה, עכשיו תורך'".

- לא צברתם ניסיון בחו"ל, בעקבות המועמדות של בופור בקטגוריית הסרט הזר באוסקר?

"התחברנו אז לחברה גרמנית. אבל זה לא היה ברמה כזאת. גם בגלל הנושא. סרטי מלחמה זה לא משהו שבא לאנשים לראות. מבחינת המרקט העולמי זה לא הכי מעניין".

- סרטים על וייטנאם לא זכו להצלחה? שלא לדבר על סרטי פעולה עם אלמנטים צבאיים, כמו "רמבו".

"יכול להיות שזה שונה, כי הסרטים של סטלונה הם פיקציה ולבנון זו מציאות. ל'ואלס עם באשיר' (של ארי פולמן) ול'לבנון' (של שמוליק מעוז) הייתה הצלחה מסוימת בחו"ל, אפילו גדולה. אבל לנו היה קשה לעבור את הגשר הזה, בטח בחודש הראשון. אולי בגלל ש'בופור' היה מועמד לאוסקר, אחרי שכבר היה בסוף דרכו. מבחינה מסחרית, היה לנו קשה מאוד למנף את זה".

- מועמדות לאוסקר לא אמורה להיות מקדם מכירות מעולה?

"חוץ מפרסטיז'ה מקצועית, לא היה לזה שום ערך. ההפך, זה גרם לנו הרבה הוצאות. עלה ים של כסף להטיס שלושים איש ללוס אנג'לס, ובכוונה הטסתי משלחת גדולה. ההצלחה של הסרט היא לא רק של הבמאי ושל המפיק, ולכולם מגיע ליהנות ממנה".

- אם לא כסף במיידי, זה ודאי מעניק נקודות זכות לסרט הבא.

"בסופו של דבר, הסרט מדבר בעד עצמו, אם סרט הוא מסחרי לגבי השוק הבינלאומי אז הוא מסחרי; ואם לא, אז לא יעזור גם האוסקר. מפיצים הם שוק מאוד אכזרי. הם חושבים אם זה יביא קהל או לא. זה הכול".

- פרס התסריט בקאן מלווה את הערת שוליים עוד לפני שהחלו ההקרנות המסחריות. זה יכול לעזור יותר?

"הסרט מספיק טוב כדי לדבר בזכות עצמו, אבל אין ספק שהזכייה בקאן עוזרת מבחינת יחסי הציבור. הערת שוליים הוא דוגמה קלאסית לסרט שניזון מפרסים ומביקורות. תקציב הפרסום של הסרט הוא לא גדול במיוחד, בגלל החשיפה הגדולה שהוא קיבל כבר בקאן, ואנחנו מייעדים אותו גם לפרס אופיר".

- ומה יותר משפיע על הישראלי הממוצע שמתלבט בתור לקולנוע, קאן או אופיר?

"פרס אופיר היה פעם הדבר הכי דומיננטי לסרט. כולם חיכו לו. היום זה שונה. יש סרטים כמו 'זוהי סדום' שלא זקוקים לכלום. מספיק פרסום, והקהל יגיע. ויש כאלה שזקוקים לאופיר, ויש כאלה שלחו"ל - זה תלוי בסרט. לגבי הערת שוליים, מצד אחד אני מאוד רוצה שידעו שהוא זכה בקאן, ומצד שני מקווה שזה לא יהיה לו לרועץ, כי יגידו זה סרט פסטיבלים וכזה. מובן שיש קהל שדווקא זה עושה לו משהו".

"יוסף יודע מה הגבולות שלו"

"הערת שוליים" מספר על התחרות היצרית בין שני חוקרי תלמוד מבריקים, שהם במקרה גם אב ובנו. מה שהופך את היריבות האקדמית לסיפור על מערכת היחסים הבלתי פתורה לעולם, שבין הורים לילדים. זהו שיתוף הפעולה הרביעי בין סידר חובש הכיפה לבין מנדיל, שגדל במשפחה אתיאיסטית כהגדרתו, שעלתה ארצה מיוגוסלביה. בנוסף שימש מנדיל כמפיק הסדרה "מעורב ירושלמי", שתיארה את קורותיה של משפחה דתית, מה שמעלה את השאלה המתבקשת על זיקתו לפרויקטים עם טאץ' מסורתי.

"אמנם גדלתי בבני ברק, אבל במשפחה חילונית מאוד", הוא אומר. "הדת לא הייתה אף פעם משהו מרכזי בחיים שלי. אם כבר, החיבור שלי לדת היה באותה תקופה מפחיד; אתה הולך לבית ספר וזורקים עליך אבנים. היום אני רואה ביצירות של אנשים שהגיעו משם משהו מורכב ומסקרן. יוצרים שבאים מהעולם הדתי, כמו סידר, הם אנשים שמוכנים להעז. לא קל לדבר על חברה כזו סגורה. יש לזה השלכות. גם ברמה האישית מול משפחה, וגם ברמה האמונית - של מה אתה יכול או לא יכול להגיד".

- מצאת את עצמך מגן על סידר? או להפך, מעודד אותו להעז יותר?

"יוסף יודע מה הגבולות שלו, ולא אני אקבע לו אותם. יש בינינו חברות והבנה מאוד עמוקה. אנחנו כמעט לא צריכים לדבר על דברים. האם גם את הסרט הבא שלו נעשה ביחד? מבחינתי זה אף פעם לא ברור, זו מערכת היחסים בינינו. בן אדם צריך ללכת עם מה שטוב לו ולבחור את מה שיקדם הכי טוב את הפרויקט שלו. אני לא מתנהל מתוך פחד. אם זה יתחבר סבבה, אם לא, אז כנראה שזה מה שצריך לקרות".

- איך נוצר שיתוף הפעולה ביניכם?

"בא אליי בחור עם כיפה ורעמת שיער, הציג תסריט של 'ההסדר' ואמר שיש לו סכום כסף מסוים. שאלתי מאיפה הכסף, והוא לא רצה להגיד. שאלתי אם זה כסף אישי, והוא אמר שחלק מהכסף הוא של המשפחה. זה היה בשלב שהוא כבר עבר הרבה מפיקים וכולם אמרו לו שאי-אפשר, שזה יקר מדי, כי אף קרן עדייין לא תמכה בו. קראתי את התסריט, ראיתי את התשוקה שלו, ואמרתי, 'אני הולך איתך באש ובמים והסרט הזה יקרה. ואם נקבל קרן, את הכסף האישי תיקח חזרה או לפחות תשים בצד, אנחנו ממילא לא נשתמש בכול'. האינטואיציה שלי אמרה שזה בן אדם שהייתי הולך איתו לכל סרט, ואפילו שהוא לא עשה מעולם סרט, זה נראה סיכון מחושב מאוד".

- לא פשוט היה אז למכור דתיים לקולנוע ולטלוויזיה.

"ההסדר היה הפעם ראשונה שבה הראו בקולנוע אנשים דתיים. זה היה כמו סיינס פיקשן. אני לא צוחק. אנשים דתיים שבאו לראות את הסרט היו בהלם כשראו את עצמם פתאום על המסך. גם את מעורב ירושלמי היה קשה בהתחלה למכור, כי דמויות דתיות לא נחשבו למספיק סקסיות".

- למה היה אכפת לך שסידר ישתמש בכסף משלו?

"בתור בן אדם שלקח סיכונים מטורפים מבחינה כלכלית וגם הפסיד לפעמים, ניסיתי למנוע את זה ממנו. כשהקמתי את סינמה פקטורי עם אייל ודני שיראי הייתי בן 26. אף אחד מאיתנו לא בא ממשפחה עשירה. היו הרבה הלוואות מהבנקים וקצת תמיכה מהבית. מנהל הבנק שלי באותה תקופה אהב לספר איך ביקשתי ממנו אשראי של 50 אלף שקל ויצאתי עם 800 אלף. לא יודע איך, אבל עשיתי את זה, וזה דווקא לא עומד לזכותי. היה טוב אם מישהו היה עוצר אותי אז, כי לקח לי הרבה שנים להחזיר את שכר הלימוד הזה".

סינמה פקטורי נחשבה למרכז מיתולוגי של תעשיית הקולנוע בשנות ה-80 וה-90. היא הציעה אולפנים, חדרי סאונד ועריכה, מקום לחזרות, וגם מזנון שהיווה נקודת מפגש לחבר'ה. "בגלל שבאנו מתוך איזו אהבה לקולנוע, קצת התבלבלנו לגבי המקום שלנו בעסק הזה, שנע בין מפיקים לנותני שירותים, וזה גרם לנו המון בעיות כלכליות. גמרנו קולנוע, לא מינהל עסקים, ולא הבנו איך לנהל עסק".

השותפות בין מנדיל למשפחת שיראי לא עלתה יפה בסופו של דבר. "הלכנו כל אחד לדרכו", מסכם מנדיל במשפט אחד. בחברות? "הלכנו כל אחד לדרכו", הוא חוזר על המשפט. את מובי פלוס, שמתנהלת ממשרד צנוע ודי מכוער ברחוב אלנבי בתל אביב, הוא כבר הקים לבד. חדר וכיסא משלו אין לו, והוא נע בין החדרים לפי הצורך. נראה שטוב לו לפתוח את היום בקריאת תסריטים, ולהשקיע בפיתוח תוכן באנשים במקום במכשירים.

- שלמה בראבא, שלא השתתף בסרט מאז "נישואים פיקטיביים" ב-1988, מככב בהערת שוליים; זה ודאי לא היה פשוט להביא אותו.

"נכון. נפגשתי איתו בבית קפה, לפני שהתחילה העבודה על הסרט, ואני בכוונה אומר איתו, כי אין לו סוכן. ואחר כך אמרתי לו שהוא חייב סוכן. הוא פשוט מחוץ למדיה הזו כל-כך הרבה שנים, שהוא לא מכיר את ההתנהלות. בכל אופן, אמרתי לו, 'תשמע, התפקיד שאתה עושה עכשיו, אתה אולי לא מודע למה שהולך לקרות ולא מבין על מה אני מדבר - אבל הוא ישנה לך את הקריירה'. כשהיינו בקאן הוא הזכיר לי את זה".

- נפל לו האסימון?

"את זה נראה. לדעתי זו תהיה נקודת מפתח בקריירה הקולנועית שלו".

לא טיפוס של קוקטיילים

כשבופור היה מועמד לאוסקר, התייצבה משלחת הסרט בארצות הברית עשרה ימים לפני הטקס. מנדיל הגיע באיחור של שבוע, כי התעכב בארץ כדי לפתור פלונטרים בהפקה אחרת. "ירדתי עליו שהוא בא רק שלושה ימים לפני האוסקר ומפסיד הרבה דברים", נזכר הסוכן אריק קנלר, שמייצג את סידר, "אבל האמת היא שהערכתי אותו. מפיק אחר היה אומר, 'יש לי אוסקר עכשיו - שיסתדרו בלעדי. אבל דוד העדיף לא לעזוב את השטח. אני לא מכיר הרבה מפיקים כאלה".

- נראה שנוח לו להתחמק מהטקסים. מי שמכיר אותו היה משועשע לראות אותו חנוט בפפיון בקאן.

"נכון שהוא לא טיפס של קוקטיילים, אבל הוא מבין את החשיבות. נראה שהוא לוקח את הדברים יותר בפרופורציות מאחרים. כשהערת שוליים לא התקבל לפסטיבל ברלין, זה הסעיר אותי. ודוד לא רק שהיה בטוח שיהיה בסדר. הוא אפילו קצת שמח, כי הסרט עוד לא היה לגמרי מוכן, וזה נראה לו טעות לשלוח אותו ככה. יש בו משהו מאוד יציב ורגוע, ובתעשייה עם כל-כך הרבה עליות ומורדות זה נוח שיש על מי להישען".

הטוקסידו, אגב, כבר חזר לבעליו. "יש פה איזה גרוזיני, ליד המשרד, שמלביש את רובנו בטוקסידו כשצריך", מחייך מנדיל. "אין ברירה, המעמד מחייב, אז שוכרים. אחרי זה מחזירים ושוכחים. באופיר ממילא לא נצטרך את זה. ישראל זה משהו אחר".

- מה ייחשב להישג הבא שלך?

"יום צילום ראשון. זה באמת הישג ענק".