חגיגות משפחת תשובה בקרחת היער

א. לא, לא הייתי בחתונת בנו של יצחק תשובה ובח"ל, שיהיה במז"ט. גם לא שלחתי צ'ק.

האמת שבאופן מסוים ועוד איך שלחתי צ'ק, וגם אתם. אחרי הכול, במידה זו או אחרת של פופוליזם, כולנו שותפים בחתונת השנה, חגיגת השבעה מיליון.

גם אנחנו נתנו את חלקנו, מה שנקרא תרמנו במשרד. זה הכסף שלנו, בחלקו, שמימן את המסיבה. כספנו מממן ומשמן, דרך מה שנקרא "מוסדיים", את עושרו של הגביר. אוצרות הטבע שלנו הם הפורטפוליו שלו. הקלות המס שמהן הוא נהנה, הוא וחבריו העשירים, הן כסף שלעולם לא יגיע לאן שהיה צריך להגיע - אלינו. אנחנו שותפים.

לפני כשבועיים התפרסם מחקר שבוצע בקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים. מתברר שתשלומי המס של 25 החברות הציבוריות הגדולות נמוכים במשהו כמו 3 מיליארדי שקלים בשנה מהסכום שהמדינה, כלומר אנחנו, הייתה אמורה לקבל.

החברה של תשובה נמצאת בדוח הזה, כן. הם קוראים לזה הקלות במס, אבל זה בעצם מס שאנחנו משלמים. מס עושר. המדינה מיטיבה עם עשיריה ומכבידה על ענייה. לכך אפשר להוסיף גם את מס החברות שמוסיף רק לרדת ולרדת, וגם אותו, נמוך ככל שיהיה, הם רק ממשיכים ומכופפים עוד ועוד. רק אנחנו, שכירים שכמותנו, ממשיכים לשלם. לנו אין מקלטי מס, לנו אין רואי חשבון יצירתיים.

אז כן, אפשר לומר שבהחלט שלחתי סוג של צ'ק. זה לא נתן לי, וגם לא לכם, את הפריבילגיה ליהנות מהבופה ולהתחכך בהון-שלטון, אבל מילא. לפי התפריט, שהתפרסם כמובן בעיתונים, הבנתי שלא הפסדנו מי יודע מה.

זה כסף שלו, ברור, הוא עשה אותו במו ידיו ובזכות כשרונו הרב. בזה אין להטיל ספק. גם לא בזכותו להוציא אותו בכל דרך שיבחר (גם אם היא כוללת את פול אנקה). ובכל זאת, אסור לשכוח שחלק מההון הזה, גם אם קטן, קטנטן ממש, אמור היה להיות שלנו, ועכשיו הוא נמזג לכוס הבדולח של מישהו אחר.

ובאור הזה אני רואה את העניין הפעוט שכל החתונה נעשתה ללא אישור של מינהל מקרקעי ישראל. זה הדובדבן שבקצפת, זו האצבע שבעין, זו עוד הוכחה שיש חוק אחד לנו וחוק אחר להם, עוד הוכחה שבשלב כלשהו הופך העושר לגרוטסקה. בשלב כלשהו, כמו שאנחנו יודעים, זה מפסיק להיות עניין של כסף.

לא שאכפת לי, אבל אני בטוח שאפשר היה למצוא בכל הארץ היפה הזו גן אירועים אחד חוקי. אולי אפילו אולם בבית מלון. אבל לא. אולמות זה לפשוטי העם. העשירים יבנו עיר ללילה אחד ביער לא להם. כי הם יכולים.

ככה הם אוהבים את זה. לפני כמה חודשים חיתנה משפחת עופר את אחד מצעיריה בפארק תמנע. לפני זה חיתנה צעיר אחר מהשושלת באמפיתיאטרון של קיסריה. אני, מסיבת הבר-מצווה שלי נערכה בבית בלומה בפתח תקווה.

ב. קוראים ותיקים של הטור הזה יודעים שאחד הדברים שיותר מעצבנים אותי זה העשירים שטוענים שבארץ לא מפרגנים להם. הטענה הזו נשמעה גם בהקשר של חתונת תשובה ג'וניור. למה אנחנו לא יכולים לפרגן?

השאלה שלי היא הפוכה: למה שנפרגן? מילא לעושר עצמו, לזה אני חושב שכולנו מפרגנים ברמה זו או אחרת. אשר לי, אין לי שום בעיה עם העשירים. להפך. שיהיו בריאים. הצלחה זה דבר יפה, ויש לכבדו.

מתי הבעיה שלי מתחילה? כשהם מתחילים לעשות דווקא. כשהם מפסיקים לראות אותך, אותנו. כל עושר בא על חשבוננו במידה זו או אחרת. עם זה נאלצתי להשלים. אבל מתישהו נחצה הגבול הזה. תשובה של הגז, של עשרות הספינולוגים, היועצים, הקמפיינים והאיומים, תשובה שמכשיר שטח לחתונת בנו בלי לטרוח לבקש אישור, כי מה קרה שאדם כמוהו צריך אישור ממישהו ומה קרה שאדם כמוהו בכלל יחשוב על לבקש אישור למשהו, הוא דוגמה נהדרת.

ובכלל בעניין הפרגון. מוזר, כי מהמקום שבו אני יושב ומהחומרים שאליהם אני נחשף, כמו הדוח הזה ודוחות אחרים, נדמה שהמדינה ממש יוצאת מגדרה ועושה כל שביכולתה כדי לפרגן לעשירים. היא מפרגנת להם מסים ובנקים ונמלים והפרטות, היא נותנת להם גישה ישירה לשלטון, היא פותחת להם דלתות ומחלקת להם אוצרות טבע, היא מוחלת להם על חובות ופורסת להם תשלומים, היא מלווה את צעדיהם לכל אשר יפנו ומתייחסת אליהם כאילו היו מינימום אלילי רוק. באמת קשה להבין על מה נסמכת טענת חוסר הפרגון.

הם רוצים שיפרגנו להם כי הם מעסיקים אנשים. נו? מה יש לפרגן על זה? מי שמקים עסק מעסיק עובדים. מה רציתם, גם להתעשר וגם לא לשלם לאנשים? הם רוצים שנפרגן להם כי הם עובדים קשה. נו? אנחנו עובדים יותר קשה, ובשבילכם. מתי מישהו יפרגן לנו משהו?

ג. עשו עימדי חסד ואל תדברו איתי על פילנתרופיה. יצחק תשובה, כמו כל חבריו, הוא נדבן מופלג. אז זהו, חברות וחברים, שלא ממש. באותו דוח שהוזכר קודם מוכח גם שכל הפילנתרופיה הנהדרת שעשירי ארצנו כל-כך גאים בה ומתנאים בה - "אחריות חברתית" הם קוראים לזה - ובכן, כל הפילנתרופיה הזו, על הפאר וההדר המזויף שהיא כוללת, היא פחות מעשירית מהכסף שהיא לא משלמת במסים שלהם היא מחויבת. נזכיר לכם: שלושה מיליארד שקלים זה הסכום שלא שילמו החברות במדד תל אביב 25. סך כל התרומות שתרמו: 274 מיליון שקלים בשנה. זה יחס של 1 ל-11.

אנא, עשו שימוש בנתון הזה בפעם הבאה שאחד מאלה מתחיל לדבר איתכם על פרגון ועל פילנתרופיה. זה בוטנים, חברים, בוטנים שהם זורקים לנו. וגם את זה הם עושים לא כדי שלא נשים לב אל תכנוני המס היצירתיים שלהם - זה מעניין להם את קצה הזרת - אלא בשביל שנראה את שמותיהם מתנשאים בהדר מעל בנייני פאר בעוד הפער בינינו ובינם רק הולך וגדל, הולך ומתעצם.

ד. וככל שהוא הולך ומתעצם, העושר ואיתו הפער, נהיים העשירים יותר ויותר קפריזים ושתלטנים. זה בהחלט לא השבוע הכי טוב, לבטח לא הכי רגיש, לכתוב על משפחת עופר עם מותו של סמי, אבל הם בהחלט אחת התמונות הראשונות שעולות לראש.

בעניין סמי עופר, יש לי סיפור קטן, אם אפשר. היה זה לפני שנה וחצי, אולי שנתיים. היה קיץ, ואני טיילתי עם התאומים בטיילת. זה חייב להיות לפחות שנה וחצי, כי הם עוד היו בעגלה. בקיצור, הלכנו לנו ושרנו איזה שיר, והם בצחוקם שבו את מבטו של איש מבוגר בחליפה בהירה ומשקפיים מוזרים שהלך בטיילת עם עוזר ונח לרגע.

האיש רכן מעל העגלה, חייך חיוכים, עשה פרצופים, השמיע קולות שמשמיעים לילדים - מיני צקצוקים ושרקוקים - והם לפתו בשמחה באצבעותיהם הקטנות את אצבעו הזקנה והעבה. הוא התעניין איך קוראים להם ואמר שהם חמודים מאוד. איש זקן וחביב שאוהב ילדים קטנים. קולו היה רך ונעים ובעיניו רקדה בת אור שרק ילדים יודעים להרקיד. כשהוא הרים מהם את מבטו פגשו עיניו בשלי לרגע אחד קצר. זה היה סמי עופר.

מה אנחנו למדים מהסיפור הזה? אנחנו לא למדים כלום. ובכל זאת. אני לא יכול לומר שהוא היה או לא היה ציוני גדול - אקח את המילה של נתניהו בנושא הזה - אבל לרגע אחד לפני שנה וחצי או שנתיים בטיילת של תל אביב הוא היה בנאדם נחמד מאוד. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

 דרור פויר

הרהור

אני בטוח שאפשר למצוא בכל הארץ גן אירועים אחד חוקי, אולי אפילו אולם. אבל לא. אולמות זה לפשוטי העם