ההבדל בין קדאפי לבשאר אסד

העיסוק באירועי מג'דל שמס סייע לנו להסיט לרגע את תשומת-הלב ממעשי הטבח שמתרחשים בסוריה. הנשיא בשאר אסד, ואולי כבר אין זה הוא אלא קציניו, מנהל נגד עמו בימים אלה מערכת הישרדות אכזרית מזו שמנהל כל שליט ערבי אחר.

הטענה כי אסד עודד את מפגיני הנכסה כדי להטות את הלהבות כלפי ישראל שוב מבטאת זלזול בנשיא הסורי.

דמשק יודעת היטב שיממה או שתיים של מחאה בקווי הפסקת האש בגולן לא ימחו את כתמי הדם שידבקו בה לעולמים. אסד העניק לצעירי הנכסה את האישור לפעול כדי לשלם מס שפתיים לפלסטינים, שלהם הוא זקוק היום במיוחד, בימים של חנק ובידוד שהם מנת חלקו. איש בדמשק לא חשב, שאירועי מג'דל שמס ישכיחו את אירועי הדמים בדרעא, בחומס, באל-חמאה ובערים אחרות.

לנוכח רצח העם הזה, משתעשע העולם בהטלת גינוים וסנקציות כלכליות על סוריה, כאילו יש בכוחן להניא ממעשיו שליט שמנהל מאבק על כיסאו, ואולי על חייו.

ההתנהלות עד כה כלפי סוריה ממחישה את המוסר הכפול שאימצה הקהילה הבינלאומית כלפי השליטים הערבים. כאשר יגיעו סרקוזי, אובמה וקמרון לבית דין של מעלה, לא תהיה בידם תשובה הולמת לשאלה מדוע לא החילו את דין רודף גם על בשאר אסד. האמת היא שהם יתקשו להשיב אף לשאלה קודמת - מדוע בכלל יצאו למסע הצבאי נגד קדאפי של לוב.

אם יגידו שהם עשו זאת בשם ההגנה הטהורה על אזרחי לוב המסכנים, עלול הקטגור להתעניין מדוע אם כן ישבו בשקט במשך 41 שנים מול שליט הפומפוזי הזה. ואם יגידו כי התעוררו פתע הודות לזוועות שגילו, אזי יהיה נכון לשוב ולשאול אותם, מדוע לא נרתמו לסייע גם לאזרחיה המסכנים של סוריה. שהרי אלה אינם אפילו מורדים חמושים, כמו במקרה הלובי, אלא תושבים חסרי ישע.

המצור הצבאי על קדאפי אמנם צודק, אבל מניעיו אינם טהורים. צרפת, בריטניה וארצות הברית, שהגו את המתקפה על לוב, נימקו אותה בצורך להושיע את אזרחיה מידי שליטם. עמדתן מתקבלת על הדעת, אבל היא מסתירה מן הסתם סיבות נוספות. לעומתן, ברור מדוע נרתמו למצור על לוב אחיותיה בליגה הערבית, ובראשן קטאר, איחוד האמירויות וירדן. שלוש מלחכות פנכה אלה ניסו באמצעות היד המושטת למועצת הביטחון לרשום נקודות אצל המעצמות, בשעה שהן עצמן מגלות, במידה זו או אחרת, מידה של דיכוי כלפי אזרחיהן.

אז מדוע מוצא אסד את עצמו פטור מעונש, לפחות לעת עתה?

סילוקו של משטר משפחתי כמו זה אשר בדמשק יגרור את ריסוק יסודות השלטון ומוסדות המדינה בסוריה. בניגוד למקרה המצרי, סוריה שלאחר אסד לא תוכל להיבנות על צבאה, מאחר שהוא הפושע הראשון במעלה. הפלת אסד במחי יד לא תדמה למקרה המצרי. היא מזכירה יותר את המקרה העיראקי, והיא תרעיד את העולם הערבי אף יותר מכפי שעשו זאת התהפוכות שראינו עד כה. גם ישראל עלולה לאבד את הגבול השקט שהיה מנת חלקה עם סוריה.

נוסף על כך, הותרתו של אסד בשלטון מבטיחה למערב יציבות אצל שכנתו לבנון, החשובה להם בשל האוכלוסייה הנוצרית הדומיננטית שבה, וגם בגלל קשריהן הטובים של צרפת וארצות הברית עם רבים מגורמי ההשפעה בביירות.

לבשאר אף תמיכה גדולה יותר בליגה הערבית מכפי שזוכה לה קדאפי. אפילו סעודיה, יריבתו הפוליטית, חוששת מסילוקו, שמא תיפול סוריה כפרי בשל בידי שנואת נפשה איראן. מי שיתקוף את סוריה מזומנת לו פגישה עם הצבא הסורי, שאמנם אינו מן המתקדמים בזירה העולמית, אבל הוא מצויד בנשק אסטרטגי העלול להפוך את חווית ההתגרות בו לכואבת הרבה יותר מזו שמעניק לאויביו הצבא הלובי.

ולבסוף, אם ירצה המערב להכות בדמשק, יהיה עליו לפגוש במועצת הביטחון את רוסיה וסין, ידידותיה המסורתיות של סוריה ובעלות זכות הווטו. מוסקבה אמנם הכריזה כי אסד צריך ללכת, אבל מלים הן מצרך זול. לא רק במזרח התיכון, מתברר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל ומחבר הספר "אלף לילה.קום"