ומה אם הוא לא שם, הביטחון העצמי שלך?

על מה הגיליון החודש של "ליידי גלובס"? מתעניינים בסביבתנו. ביטחון עצמי, אנחנו משיבים, ומופתעים מהתגובות. שוב ושוב אנו מגלים שאף אחד לא נשאר אדיש לנושא. בשלב מסוים, אפילו החשדנות שלנו מתעוררת: למה הנושא הזה גורר עניין כל כך מוגבר אצל כל כך הרבה אנשים?

אולי כי רובנו חסרי ביטחון, בסופו של דבר. מי יותר, מי פחות, מי בתחום זה, מי בתחום אחר. גם אתה, כן אתה, לולא תקעת מבט כזה מיתמם, לא הייתי מאמינה שזה ככה גם אצלך.

כמה מאמץ ואנרגיה אנחנו משקיעים כדי לשדר ביטחון. כל החיים הפנמנו שזה הישרדותי להציג חזות בטוחה. תגידו שאנחנו מכוערים, משמימים, קשקשנים, רק שלא תגלו שאנחנו חסרי ביטחון. זה ימוטט אותנו, יחשוף אותנו לעולם במלוא עליבותנו.

מתי אנחנו מרגישים ביטחון עצמי? כשאנחנו לא מרגישים את זה, כשזה טבעי לנו, כשזה נון-אישו, כשאנחנו אפילו לא חושבים על זה, כי זה זורם מאליו, בנוחות, באותנטיות, בלי מאמץ מיוחד.

ואם אנחנו לא מרגישים את הזרימה הזו? אפשר לפתח את זה, או שזו תכונה שנגזרת עלינו מלידה? במילים אחרות, האם ההבדלים בביטחון עצמי הם עניין גנטי, או סביבתי, כלומר נרכש?

בואו נחשוב, מה משותף לאנשים בעלי ביטחון? הם רואים בדרך-כלל את הצד החיובי בכל דבר, הם יודעים שהכול יסתדר. הדימוי העצמי שלהם גבוה, והם בעלי יכולת לפתור קונפליקטים. שום דבר מזה לא קשור באינטליגנציה, מצב כלכלי, יופי או השכלה. זה קשור יותר מכל לנטייה לראות את חצי הכוס המלאה, וזו תכונה מולדת שנשארת יציבה לאורך החיים. האישיות היא גורם מרכזי בסיפור. בני מזל שכמותם, הם נולדו מצוידים בביטחון יותר מאחרים. השפעת הגנטיקה על האישיות, מסתבר, גדולה מזו של הסביבה. אנחנו רואים את זה במשפחות שבהן המעטפת הסביבתית אחת, ואילו הילדים נבדלים בצורה קיצונית זה מזה בביטחון העצמי שלהם.

ביטחון עצמי הוא מושג חמקמק, פתלתל, נוזלי. קל להתבלבל בו. לא פעם אנחנו מזהים אותו בטעות עם אנשים מוחצנים, קולניים, בולטים ונוכחים.

בעוד שחלקנו צריכים להקפיץ שתי כוסיות טקילה כדי להשתחרר מהעכבות, להוריד את הרגל מהברקס, יש אחרים שהמעצור זר להם.

תראו את ההוא, מר היעדר-מודעות-עצמית. הוא לא בדיוק הנכד של איינשטיין. אם תקשיבו לו, תמצאו עצמכם נאלצים להביט הצידה במבוכה, אבל הוא עומד מולכם מרוצה לגמרי מעצמו. תמשיכו ללעוג לו, היעדר הביקורת העצמית מסוכך עליו ביעילות.

התופעה הזו פרדוכסלית. יש אנשים חכמים מאוד, מוצלחים, אטרקטיביים ועתירי הישגים, ובכל זאת חסרי ביטחון עצמי. הם נזקקים לכל כך הרבה חיזוקים כל הזמן. לעומתם, יש אנשים בינוניים בכישרונם, לא מצטיינים בתחום כלשהו, והנה, תראו אותם: מפוצצים ביטחון, מחפשים בכל עת את הבמה, מדברים את עצמם לדעת. הם בטוחים שניחנו במתת אל, והם כנראה צודקים, גם אם אף אחד מסביב לא מבין מה יש בהם.

בדרך כלל לא לגמרי נוח לנו איתם. הם לא מסגירים שום חולשה (זה טאבו תרבותי, לא?), ואותנו די קשה להקסים עם מנת יתר של חשיבות עצמית. אבל לך תתווכח, המחקרים מלמדים שטיפוסים מוחצנים, חברותיים, חסרי דאגות, נוטים ביתר קלות להיות מאושרים.

מה זה אומר, שהיעדר ביטחון עצמי מנבא כישלון בחיים? לגמרי לא. תתפלאו, אני מכירה כמה טיפוסים בכירים ומצליחים במיוחד, שהביטחון העצמי שלהם בקרשים. לא תחושת ההכרה בערך עצמם, אלא החרדה המעיקה היא שמניעה אותם כל הזמן קדימה. מחרדה לחרדה הם רק מתגברים על עוד ועוד קשיים ומשלימים עוד משימות. לעומתם, לא חסרים אנשים אופטימיים, נטולי חרדות, שמחים בחלקם, שהמשיגנות היא מהם והלאה. טוב להם בחלקם, ותרדו מהם באמ'שלכם.

חוץ מזה, ככה בינינו, תודו שיש משהו פוטוגני בחוסר ביטחון קל. זה מרגיש אמיתי, מלנכולי באופן מעורר אמפתיה, פגום במידה. אז אל תרגישו נורא לדלל את מינון הסוכרים המוגזם בדימוי שכה התאמצתם לבנות. עזבו אתכם, תתקדמו.