הכפר נגד העיר

הסבר אחד, לא מוסמך, לאדישותו הפוליטית של המעמד הבינוני העירוני בסין: הוא יודע, שאם יהיו בחירות דמוקרטיות, הכפר הסיני ינצח בהן. פשוט, יש הרבה יותר סינים באזורים הכפריים מאשר בערים. דמוקרטיה פוליטית אמיתית תצטרך להביא בחשבון את צורכי הרוב ואת מאווייו. השגשוג הפנומנלי של סין אמנם טפטף אל הכפר, אבל השאיר אותו הרחק מאחורי העיר.

אם הסינים זקוקים להוכחה, אין הם צריכים אלא להציץ דרומה, אל הדמוקרטיה המאוכלסת ביותר עלי אדמות. הודו ידעה שגשוג חסר תקדים בתחילת העשור. עשרות מיליוני עירונים הצטרפו אל המעמד הבינוני. ממשלת הימין שניצחה על השגשוג הזה תבעה עליו אשראי בבחירות של 2004. היא ניהלה אותן תחת הסיסמה "הודו הזוהרת". והנה ראו זה פלא, היא הובסה. הכפר התקומם נגדה, והחזיר את מפלגת הקונגרס הזקנה של משפחת נהרו-גאנדי אל השלטון. הואיל ובהודו אין סקרי דעת קהל אמינים, התוצאות האלה הדהימו את כל המשקיפים. הקונגרס חזרה וניצחה בהפרש עוד יותר גדול ב-2009, מפני ששיננה את לקח קודמיה, והקדישה תשומת לב מיוחדת לכפר.

הדמוקרטיה המודרנית נולדה בעיר. ברוב לשונות אירופה, המילים "עיר" ו"אזרח" נובעות מאותו השורש עצמו. בחירות, אוטונומיה וזכויות הפרט התחילו בערים, עוד בתקופה שמכנים לפעמים, במידה ניכרת של חוסר דיוק, "ימי הביניים החשוכים". הכפרים התפרצו מפעם לפעם בחמת זעם נגד הסדר הפוליטי והחברתי - אבל ככל שאנחנו מתקרבים אל זמננו, נקל לראות שהאזורים הכפריים נוטים להזדהות עם היסודות השמרניים בחברה. הכפר הצרפתי שנא את המהפכה הצרפתית, וגם התקומם נגדה. משאל-עם בצרפת של 1793 היה שולח אל הגיליוטינה לא את המלך ואת המלכה אלא את תלייניהם.

עריצים שואלים את העם

לימים, עריצים עמדו על הפוטנציאל הזה. הם ערכו משאלי-עם כדי לתבוע לגיטימיות לעריצותם. כמובן, הרבה מן המשאלים זויפו, או לפחות שוכתבו; אבל קשה להכחיש את הפופולריות האמיתית של נפוליאון השלישי, של מוסוליני, של היטלר, של דה גול ושל עבד א-נאצר (הסמכת השמות אינה ניסיון להוציא גזרה שווה. הם רק הבולטים בין המשתמשים במשאלי-עם).

הערים נוטות להיות פתוחות יותר, ניסיוניות יותר, רדיקליות יותר. הן מוצאות את עצמן לא פעם בעמדה של בדידות מזהרת, עיינו ערך "תל אביבי". עריה הגדולות של אירופה תמיד נטו להיות שמאלניות יותר משאר חלקי המדינות. ברלין הייתה סוציאליסטית וקומוניסטית גם בשעה ששאר חלקי גרמניה נסחפו במהירות לעבר היטלר. פריז בוחרת מעשה שגרה ראשי עיר שמאלניים גם בשעה שצרפת מעדיפה נשיאים ימניים.

בארה"ב, בדידותן של הערים הגדולות היא אפילו עוד יותר מזהרת. רק לעתים רחוקות ניו יורק ובוסטון, שיקגו וסיאטל, אטלנטה ולוס אנג'לס משקפות את מצב הרוח הלאומי. התרבות הפוליטית האמריקנית עשירה באמביוולנטיות כלפי הערים הגדולות: אמריקנים של ערים קטנות ושל פרברים אוהבים לבלות ערב בברודוויי, או לעלות לרגל אל שכיות החמדה של וושינגטון; אבל וושינגטון וניו יורק מתחרזות אצלם עם כל מה שהם לא סובלים. בבוא הבחירות, פוליטיקאים תאבי-ניצחון משתדלים להבליט את הרקע הלא-מטרופוליטני שלהם. הניו יורקי העירוני אחרון שנבחר לנשיא היה טדי רוזוולט, בשנת 1904. הנשיא הנוכחי בא משיקגו, אבל זה היה היוצא מן הכלל המוכיח את הכלל.

המשוואה הזו עובדת גם בחברות לא-תעשייתיות. דמוקרטיה מוסדית במצרים מוכרחה להנחיל ניצחון לרצונו של הכפר. בעד מי יצביע הכפר? הדעת נותנת שהוא יצביע על-פי דפוסים שמרניים, זאת אומרת, כנראה, בעד האחים המוסלמים. הנוער הנועז של כיכר תחריר ימצא את עצמו במקום שבו מצאו את עצמם הסטודנטים הנועזים של הרובע הלטיני בפריז, ב-1968: בעמדת מיעוט חד-משמעית. ניסיונם לעשות פניה חדה שמאלה הביא את שאר צרפת לעשות פניה חדה ימינה.

הקולונל חטף את הכפר

בתחילת השבוע, ארץ מעניינת בדרום אמריקה, פרו, התכחשה לחוכמת הדורות הנצחית ("זו הכלכלה, יא אינטליגנט") והעלתה לשלטון מישהו המזכיר במידה חשודה את הוגו צ'אבס של ונצואלה.

הקולונל לשעבר אויאנטה אומאלה (Humala) נבחר לנשיא, 11 שנה לאחר שניסה לתפוס את השלטון בכוח. הוא הצליח לשכנע מספר מספיק של פרואנים שהוא השתנה, אבל צ'אבס - הקולונל לשעבר, שניסה את כוחו בהפיכה צבאית, נבחר לנשיא לפני 11 שנה ואין לו כל כוונה לפרוש - כינה את אומאלה "חייל טוב".

אומאלה, שהבטיח פעם להלאים את הכלכלה ולחלק מחדש את המשאבים, נבחר אף כי פרו נהנתה בשנים האחרונות ממעמד של "נמרה לטינית". בשנה שעברה, כלכלתה צמחה בשיעור של 8.8% (מקום 11 בעולם, לפי אתר הרשת של הסי.איי.אי). בזמן הזה היא נהנתה מעודף תקציבי קטן, והאינפלציה עמדה על אחוז וחצי. הסטטיסטיקה נפלאה. מדוע זה ירצה מישהו לזעזע את היציבות?

הסיבות מורכבות, ואין כאן די מקום לדון בהן. אבל סיבה אחת היא שהעיר המשגשגת השאירה את הכפר הרחק מאחור. העיר הצביעה בעד קייקו פוחימורי, בתו של הנשיא לשעבר אלברטו פוחימורי; הכפר הצביע בעד קולונל אומאלה. אבוי לכפר, ואבוי לפרו, אם הקולונל ינסה ללכת בעקבות צ'אבס. אבל נראה.

"טורקיה הזוהרת"

בעוד שלושה ימים נראה גם מה יניבו הבחירות הכלליות בטורקיה. ישראלים עומדים לשמוע ללא חדווה, שמפלגתו הניאו-אסלאמיסטית של טאייפ ארדואן תזכה בתקופת כהונה שלישית. המפלגה הזו עלתה לשלטון לפני תשע שנים בהתקוממות אלקטורלית של הכפר ושל העיר הקטנה נגד האליטות של העיר הגדולה.

הפעם, הבחירות נערכות בזמן של שגשוג כלכלי חסר תקדים. בשנה שעברה, טורקיה צמחה בשיעור של 8.2%. "טורקיה הזוהרת" זוהרת הרבה יותר מהודו שלפני שבע שנים. רק משהו לא צפוי מעיקרו ימנע את ארדואן מלהוסיף ולהנהיג את טורקיה אל דמוקרטיה אוטוריטרית, חד-מפלגתית למעשה אם גם לא להלכה, עם סמכויות אישיות גדלות והולכות לעצמו.

אם משהו לא צפוי יכול לקרות, הוא יקרה בכפר. למען האמת, "משהו לא צפוי" אינו מוכרח להיות גדול ממדים. מספיק שהוא ימנע את ארדואן מלהשיג רוב של שני שלישים בפרלמנט. בהיעדר רוב כזה הוא לא יוכל לתקן את החוקה במליאת הפרלמנט, כדי לכונן משטר נשיאותי עם נחשו-מי כנשיא. נחשו-נא מי יהיה הנשיא. תחת זאת הוא יצטרך לערוך משאל עם. כמו כל מנהיג אוטוריטרי בזמן המודרני, גם ארדואן יודע איך מנצחים במשאל-עם, למשל באמצעות איומים והפחדה.

אולי בעצם חסד עושה איתנו האוליגרכיה השלטת בבייג'ין. מי יודע מה היה יוצא ממעיה של סין, אילו הייתה בה דמוקרטיה. מי יודע מה ייצא ממעיהן של מצרים ושל סוריה. הרוב קובע. אבל האם הרוב יודע?