הנעליים הגדולות של אייל גבאי

אי-אפשר להתעלם מהעובדה שלשכת ראש הממשלה אינה מקום שקל לעבוד בו. לשכת נתניהו מסוכסכת ומפולגת והיחסים העכורים שם ודאי אינם תורמים למי שרוצה לעבוד להישאר שם זמן רב מדי. בסביבת עבודה שחקקה על דגלה את המחנאות כדרך חיים, שמנהלת מאבקים פנימיים סביב השאלה מי יכתיב את הטון, לא תמיד מצליחים אנשים ראויים לבוא לידי ביטוי: לאן שלא יפנו, יימצא מי שיצר את צעדיהם וישים להם רגליים. בסוף, הם נפלטים מהמערכת.

ועם זאת, הסיבה להחלטתו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, לפרוש מתפקידו פחות חשובה. זה אמנם נושא פיקנטי, מעניין ומסקרן, אבל בין אם היה ריב שהביא להחלטה ובין אם היו תחושת מיצוי, חוסר שביעות רצון, סכסוכים פנימיים או הצעת עבודה יותר טובה - זה לא ממש משנה.

צריך לבחון לא את העזיבה הבודדת של גבאי אלא את התהליך כולו, את רצף העזיבות בלשכה בתקופה האחרונה; צריך לשאול אם נוצרה בלשכה רוח מפקד שמדביקה את כולם ורותמת אותם למשימה, או שהרוח הזו עפה משם והלאה.

גבאי הוא החמישי שפורש מהכוורת של נתניהו בתקופה האחרונה. אחרי היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, יועץ התקשורת ניר חפץ, היועץ הפוליטי שלום שלמה ומנהל הלשכה הארי הארו, מצטרף גם גבאי לרשימת הלשעברים.

אמנם כל אחד עזב מסיבותיו שלו, אבל כשמסתכלים על התמונה המלאה, נוצר כאן אפקט. גל של עזיבות בלשכת ראש הממשלה מעיד על בעיות, על חוסר יציבות, על כישלון ניהולי, ומכאן הדרך קצרה לחוסר עקביות, לפגיעה בזיכרון הארגוני ובאפשרות לייצר אסטרטגיה לאורך זמן.

בדרך כלל העזיבות מתרחשות כשנתניהו בשפל. כשהספינה טובעת, העכברים ממהרים לברוח. אבל עזיבתו של גבאי מתרחשת בתקופה הכי טובה של נתניהו בקדנציה שלו. דווקא כשמצבו של ראש הממשלה בסקרים מעולם לא היה טוב יותר, אחרי הנאום בקונגרס, מודיע השכפ"צ שלו, האיש שמרכז את כל הפעילות המקצועית של משרד ראש הממשלה, שהוא הולך הביתה.

הסקרים שמחמיאים לנתניהו מבטאים תחושה רגעית בציבור, אבל העזיבה של גבאי מאותתת שמאחורי הקלעים משהו בטווח הארוך כנראה לא עובד. אם הכול היה מתקתק, אף אחד לא היה נוטש.

גבאי עשה לנתניהו את התחזוקה השוטפת והוביל את כל עבודות המטה והמדיניות המתבצעת במשרד ראש הממשלה בנושאים הכלכליים, החברתיים והאזרחיים, אלא שממשרד מטה הפך משרדו של גבאי למשרד מבצע שבו מתנקזות יותר מדי משימות.

כל החלטה שראש הממשלה לא הצליח לקבל עברה לטיפולו של גבאי שמונה לעמוד בראש ועדה לבחינת הנושא. בתום שנתיים עומד מנכ"ל המשרד בראשן של יותר מ-20 ועדות שצריכות להכריע במקום ראש הממשלה. החל בגיור ודיור, דרך בדווים וניצולי שואה, וכלה בוועדות לאיתור מנכ"ל משרד הפיס, לרגולציה פיננסית, להגברת התחרותיות, לבחינת חוק האברכים, לצמצום הריכוזיות, לבחינת תנאי הכבאים, לבדיקת מס בצורת, ומה לא. צוואר בקבוק של ממש. גבאי, דרך אגב, השלים את העבודה ברוב הוועדות.

בורסת השמות

מלאכת איוש תפקידו של גבאי לא תהיה קלה. אחרי שהממשלה הנוכחית הפכה תקליט, קשה יהיה למצוא מי שיסכים להיכנס לנעליו. ממשלה שנותרה לה שנה וחצי אינה ממשלה של מהפכות ורפורמות, וכשלראש הממשלה גם אין שום כוונה לריב עם עופר עיני, כל מה שנותר זה למצוא מישהו שיידע איך לסחוב את העסק הזה בכבוד, שיסכים לסיים את משימותיו של גבאי ולעצור את להט חלוקת הכספים בשנת בחירות.

נתניהו מעדיף אנשים שמכירים את המערכת מלפני ולפנים. הוא רוצה מישהו שיודע למשוך בחוטים, שיצליח לנצח את הביורוקרטיה, ומכיר את הממשלה מלמעלה למטה. נתניהו היה רוצה לראות את מקורבו אורי יוגב נכנס לתפקיד, אלא שמנכ"ל וייטווטר כבול בהסכם שלא יאפשר לו לכהן בשני התפקידים במקביל. גם שמו של ראש אגף התקציבים לשעבר, קובי הבר, צץ ועלה כמי שמתאים למשרה, אולם כשהבוס שמעליו בבנק לאומי עומד לפרוש, ספק אם הבר, שנמצא במסלול עלייה, ירצה לחזור לשירות הממשלתי. גם שמו של הממונה לשעבר על השכר באוצר, אלי כהן, שכבר עבד עם נתניהו בקדנציה הקודמת, הוזכר בלשכת רה"מ כראוי מאוד לתפקיד, אולם הסיכויים שכהן ירצה לעזוב את בנק הפועלים, שם החל לעבוד רק לפני כמה חודשים, קלושים.

לבורסת השמות הסתננו עוד שניים ממקורביו של נתניהו: מנכ"ל אוויס יואב הורביץ ויו"ר הטוטו צחי פישביין, אולם שניהם אינם מכירים את המערכת. בין כל המועמדים אין אף לא אישה אחת.

וגבאי עצמו? לא צריך לדאוג לו. רוב מנכ"לי משרד ראש הממשלה שפרשו (זולת אחד, אביגדור ליברמן) מימשו את המניות שלהם כמנכ"לי המדינה בעולם העסקים, ולכן לא תהיה זו השערה מופרכת שכבר הונחה לפתחו הצעה מפתה.