צור שיזף: "הכתיבה שלי נובעת מהמאורעות והתסכולים הישראליים"

צור שיזף, (נולד בירושלים ב-1959) סופר, עיתונאי, צלם ונוסע מתמיד. ביצע מגוון גדול של משימות מיוחדות בחלקים שונים של העולם שאותם צילם בסטילס ווידיאו וכתב לעיתונות כספרי מסע.

חלק מהמשימות היו על מנת לבדוק נתיב, נושא או דרך ובעקבותיהן נכתבו ספריו "דרך המשי", "הפנאמריקנה", "שאנטי שאנטי בלגן-מסע ישראלי בהודו". מאז 1989 מפרסם גם רומנים. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. ספרו החדש, אשת הטייס שנעלם (הוצאת חרגול-עם עובד) יצא לאור באחרונה.

- איזה בית קפה אהוב עליך במיוחד, ומדוע?

"פועה בשוק הפשפשים ביפו. בגלל השוק. בגלל שזה מקום נעים, פתוח ומחייך".

- איזו דמות היסטורית היית רוצה לצרף אליך לסיור בארץ ישראל?

"דן דאור שנפטר לפני שנה וחצי. היינו יוצאים שוב לחפש ולמצוא את המקומות שבהם ארץ ישראל היא עדיין אותה ארץ מתוקה נדיבה ופראית לפני שהונחלה, הופרטה ונבזזה".

- מיהם הסופרים העבריים האהובים עליך - ומדוע?

"יורם קניוק בגלל חימו מלך ירושלים ותש"ח (ובגלל שהוא הסופר העברי הראשון שכתב עברית כבר כשכתב את חימו), רון ברקאי בגלל האשה שאהבה לספר סיפורים וכמו סרט מצרי (ובגלל שהוא מספר סיפורים טבעי מצחיק וחם), מאיר שליו בגלל יונה ונער ורומן רוסי (ובגלל שיש לו מצפון והוא נלחם על מה שהוא חושב), נורית גרץ בגלל ההמצאה הגדולה רבת הדמיון והיפה שלה בעל דעת עצמו, חיים באר בגלל ספר הזואולוגיה הגדול על היאק היהודי".

- ומהם הספרים הזרים שזכורים לך במיוחד?

"שלושה בסירה אחת שלא לדבר על הכלב של ג'רום קי ג'רום. מצחיק נורא; פעמון איסלאנד/הלדור לקסנס ספר ענק על איך עודף משפטיזציה ימי בניימית דולפת ואפרורית מחרבנת את החיים; קוף (עריכה של המלומד הסינולוג האנגלי הגדול ארתור ווילי) מתוך המסע למערב (שי יו ג'י) של וו צ'אנג אן. פנטזיה אנרכיסטית ענקית שנכתבה בימים הכי מרובעים ושמרנים בסין של שושלת מינג. אפילו יותר מצחיק ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה של אדאמס;

ג'אלל א-דין רומי - המשורר הסופי הגדול בן המאה ה-13 שידע דבר או שניים על זיונים ואהבה".

- האם יש ספר ילדים שאהוב עליך במיוחד?

"הרוח בערבי הנחל. אבא שלי נהג לקרוא לנו ממנו לפני השינה. הקרפד העכברוש, כלב הנהר והתחש היו בני הלוויה הנאמנים והאמיצים שלי הרבה שנים".

- אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?

"בלונדון זה לחנות ספרים ומוזיאון. בפריז לקפה. בקהיר לנילוס ובאיסטנבול למסגד של סינאן".

- אם היית צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר היית לוקח איתך?

"ספר שלא קראתי".

- מה דעתך על מוספי ספרות בישראל וכתבי עת ספרותיים?

"המוספים מעניינים כמו הפייסבוק - לאו דווקא בגלל התוכן, אלא כדי לדעת מה חדש ולאן נושבת הרוח. בכתבי העת אני לא מצוי".

- מה היית משנה או מוסיף בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?

"אין לי מושג מה לומדים בבתי הספר בארץ. אני למדתי בעל פה עמיחי, טשרניחובסקי, אלתרמן וביאליק. ואני שמח בזה. הייתי מוסיף את הזמן הצהוב ונוכחים נפקדים של גרוסמן, את פה ושם בארץ ישראל של עמוס עוז ואת תש"ח של קניוק - אחיו הגדולים של ח'ירבת ח'יזעה של יזהר. בשביל מי שירצה יום אחד לקרוא או לכתוב ספרות: אנה קרנינה כספר יסוד למה זה רומן. מופאסאן כדי ללמוד סיפור קצר. באשו כדי להבין את סוד הצמצום של ההייקו. המסע למערב והברון מינכהאוזן כדי לדעת שספרות ולא פוליטיקה היא אמנות האפשרי".

- כיצד נולד הספר האחרון שלך?

"אשת הטיס שנעלם נולד כמו כל הספרים שלי מתמונה שפתאום ראיתי. את המטוס נפגע, עולה באש ונופל ואת הטייס צונח בלבנון לתוך הצמחייה הקוצנית והסבוכה. זה היה הטריגר וזה קרה בברלין בדרך מאלכסנדר פלאץ למלון. התמונה הייתה בהירה וחזקה וכתבתי אותה בהינף אחד. אני לא מחליט על מה לכתוב. לא בצורה מודעת. הרעיון משתלט עליי, אני עוצר לרגע המום, מגלגל אותו בראש עד שאני מגיע לשולחן ואז הוא מגיח החוצה ונכתב.

"אני מניח שכתיבת הספרות שלי נובעת מעוצמת המאורעות והתיסכולים הישראליים. מחוסר התוחלת, מהרצון ליצור עולם שלם משברי המידע שמייצרים עולם מסויט שמשתמשים בו על מנת להפחיד ולאלף אותנו. ספרות, כפי שאני תופס אותה, היא קריאת תיגר עצמאית ודרך החוצה מעולם כאוטי לעולם שבו יש ארגון, נימוק, סיבה ותוצאה. וזו אולי הסיבה שאנחנו אוהבים סיפורים. יש להם התחלה אמצע וסוף. ומנוחה נכונה".

- איפה אתה מתגורר ומדוע דווקא שם?

"ביפו, בתרמיל שלי ובמצפה רמון. עד עכשיו גרתי ביפו כשאני לא נוסע בעולם ומחפש את מה שמעניין אותי אם זה יופי ואם זה כאב או מהפיכות ועכשיו אני גר יותר ויותר במצפה רמון שהמציאות בה קפאה לפני 50 שנה וזה מוצא חן בעיניי. זה והמדבר".

- איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד?

"אין ציטוט מסוים. אבל החיוך האטרוסקי יש בו כל-כך הרבה מרדנות, עיקשות ואנושיות בריאה - שאני מניח שתרם לי לפחות 100 גרם אופטימיות וחיוך".

- למה אתה מתגעגע?

"כמו אחרים. לתמימות. למה שלא יחזור".