הצד האפל של ענף הפרסום: עבודה מסביב לשעון בשכר זעום

גילה (כל השמות בכתבה בדויים) הצטרפה לאחד ממשרדי הפרסום הנחשבים בארץ מיד לאחר לימודי התואר הראשון. בעיניה, וגם בעיני הסביבה, זה היה סיפור הצלחה. בזמן שחלק גדול מחבריה ללימודים המשיכו לעבוד במלצרות או מצאו את עצמם במוקדי שירות של חברות תקשורת, היא כבר השתלבה "בתעשייה" היוקרתית. במקום שיודע לייצר במשפט אחד מותגים מנצחים.

המשימה הראשונה שלה הייתה לעסוק באסטרטגיה הפרסומית של קרם גוף מתוצרת מקומית. בהמשך טיפלה במודעות של אחת מרשתות השיווק שרוצה בסך הכל שכל עם ישראל יידע שהיא הזולה ביותר. אין דבר מדכא יותר במשרדי פרסום מאשר עוד מודעה של קמעונאי שמחלק עוף בשקל בקנייה מעל 199.99 שקל, לחברי מועדון.

בעצם יש דבר מדכא יותר: שעות העבודה הבלתי נגמרות. השילוב בין שכר נמוך, נמוך מאוד אפילו, לשעות עבודה ארוכות, בלי טיפת זוהר, מייצר תסכול עמוק. לפעמים נשארים במשרד עד 21:00, לפעמים גם עד חצות. השכר נשאר אותו שכר, כ-5,000 שקל לתקציבאי מתחיל, 7,000 שקל אחרי שנתיים. אם מחשבים לפי שעות העבודה בפועל, לא מגיעים אפילו לשכר מינימום. גילה, אגב, עזבה בסופו של דבר את המשרד. היא החליטה שהיא רוצה גם לחיות.

"הדבר שהיה לי הכי קשה במשרד זה חוסר הוודאות לגבי יום העבודה שלי", היא מספרת. "אתה יודע מתי אתה מגיע בבוקר, אבל אף פעם לא יודע מתי תחזור הביתה. אי אפשר לעשות ככה תוכניות. פעם אחת קניתי כרטיסים להופעה נדירה שמאוד רציתי ללכת אליה. ב-21:30 בעלי הגיע לאסוף אותי מהמשרד, אבל נאלצתי להגיד לו שאני לא יכולה לצאת, לא להופעה ולא הביתה. סיימתי את היום הזה באחת בלילה, ולמחרת הכל כרגיל, הגעתי באותה שעה בבוקר. אין מה לדבר על שעות נוספות כמובן, השכר אותו שכר, גלובלי".

גילה אינה היחידה שמצאה את עצמה מחוץ לענף אחרי שנים ספורות. "ענף הפרסום מאופיין במחסור תמידי בעובדים, בשל תחלופה מאוד גבוהה", אומר גינגי פרידמן, אחד הפרסומאים הבולטים בעבר שמשמש כיום כמנכ"ל ובעלים של חברת ADMAN, שעוסקת בהשמת עובדים לענפי השיווק והפרסום. "זו תחלופה שנובעת בעיקר מכך שהצעירים שנכנסים לתחום מגיעים אליו מהסיבות הלא נכונות. הם חושבים שהם מגיעים לענף זוהר, ומגלים שיש בו בעיקר עבודה קשה".

חייבים שיתוף-פעולה

עבודה קשה זה בסדר, הבעיה היא הניצול. שורה של עבירות בוטות על החוק, שעד היום לא עניינו אף אחד. במשרד התמ"ת שלטה עד היום קונספציה תמוהה, שלפיה אכיפה יזומה של חוקי העבודה צריכה להתבצע רק בקרב עובדי "צווארון כחול". מאבטחים, עובדי ניקיון, חדרניות בבתי-מלון.

הקונספציה הזאת השתנתה לאחרונה: פקחי המשרד החלו לפשוט על משרדי פרסום, יחסי ציבור, אולפני טלוויזיה, תחנות רדיו ומערכות עיתונים. הם לא מחפשים את "הטאלנטים", אלא את מה שהם מכנים "הסגל האחורי" - תחקירנים, כתבים מתחילים, עוזרי הפקה וכדומה. צווארון לבן, עבודה שחורה.

"מדובר עדיין על שלב מאוד ראשוני של מבצע האכיפה הזה, אבל למרות המידע החלקי אנחנו יכולים כבר לראות את אותן הפרות של חוקים שעליהן כולנו שמענו בעבר", חושף חזי אופיר, מנהל יחידת האכיפה וההסדרה במשרד התמ"ת.

אופיר מגלה כי המבצע תלוי לחלוטין בעדויות שימסרו העובדים, ואיסוף המידה הזה אינו פשוט בשוק שבו העובדים חוששים למקום עבודתם. "אני יכול לקבל מהמעסיקים תלושי שכר ודוחות על שעות העבודה, אבל אם אין לי עובד שאומר לי 'שמע, הכל חארטה, כתוב שאני עובד שמונה שעות אבל בפועל אני עובד 14 שעות', אז יהיה לנו קשה לחשוף את כל האמת. כי מעסיק מדווח רק על מה שנוח לו לדווח.

"אספנו כבר עדויות של עובדים כאלה, אבל צריך לעודד את העובדים להמשיך לספר לנו מה קורה בשטח. יש ערוצים שבהם הם יכולים לפנות אלינו, בין היתר בטלמסר שמופיע באתר המשרד. אנחנו נעשה מאמץ כן ואמיתי לא לחשוף את זהותם של המתלוננים, אבל כדי למגר את התופעות האלה אנחנו חייבים שיתוף-פעולה".

שתיקת הטאלנטים

רפי הוא איש טכני שהחל את דרכו ברדיו האזורי והתגלגל אל אולפני ההפקה השונים בטלוויזיה. כששואלים אותו קשה להבין איפה המצב גרוע יותר. "ברדיו אף פעם לא שילמו לנו את התעריף המיוחד שקבוע בחוק לעבודה בשבת, וגם לא שעות נוספות כשנאלצתי לעבוד משמרות כפולות. היה אפילו נוהג כזה שבין תוכנית לתוכנית לא משלמים לנו, וזה יכול להיות גם שעתיים שלמות.

"בתקופת המשבר הכלכלי קיבלנו מכתב מהמנכ"ל על כוונה לקצץ לכולנו 15% מהשכר, אבל הקיצוץ הזה לא חל על השדרנים. כינסנו את כל העובדים, כולל את השדרנים הידוענים, שחלקם מוכרים לציבור כלוחמי צדק גדולים מאוד. כאלה שנוטים להתעצבן מאוד, לעורר מהומת אלוהים בשידור כשהם חושבים שנעשה למישהו עוול. אף אחד מהם לא הסכים לקצץ אפילו שקל מהשכר שלו, כדי שבנו יפגעו פחות".

בטלוויזיה, אומר רפי, מדובר כבר בג'ונגל. רפי עובד היום באחד מאולפני הטלוויזיה הנחשבים. פורמלית הוא שכיר, אבל הוא מקבל תשלום כפרילנסר. "פר פרויקט" קוראים לזה. אם התוכנית נגמרה, ישלמו לו שוב רק בתוכנית הבאה. אם תהיה.

"באחד המקרים ביקשו שאצטרף לתוכנית חדשה. נתתי כבר תשובה שלילית להצעה אחרת שקיבלתי, ואז ברגע האחרון הודיעו לנו שהתוכנית לא תעלה בסוף לאוויר. אתה מוצא את עצמך קירח מכל הצדדים", הוא מספר.

באולפן הנוכחי משלמים דווקא על שעות נוספות, הוא אומר, אבל פנסיה? לא שמעו על זה בטלוויזיה. רפי מדגיש שהוא לא לבד בסיפור הזה: "צלמים, אנשי סאונד, במאים, עוזרי הפקה, בטח שתחקירנים - לכולם בטן מלאה על השיטה הזאת. אני בכלל לא מדבר על עוזרי צלם שמקבלים 150 שקל למשמרת של שמונה-תשע שעות. אני לא מבין איך עד היום לא מחייבים את האולפנים ברצף העסקה. אין שום סיבה שלא יעשו את זה".

עיתונאי ותיק באחד מגופי התקשורת הבולטים אומר: "אין פעם שבה אני מכין כתבה על ניצול עובדים ומכל פינה במערכת תוהים העובדים: מתי תעשה כתבה גם עלינו..".

"שעות נוספות? מה זה?"

רון הוא כתב חרוץ באחד מאתרי החדשות המובילים בארץ. שכרו ההתחלתי עמד על 7,000 שקל ברוטו ולאחרונה אף זכה להעלאה, אבל שעות העבודה שלו לא נגמרות. "זה מתחיל בעיתוני הבוקר ונגמר פחות או יותר עכשיו", הוא מספר, כשהשעה כבר אחרי חצות.

בדיוק כמו במקרה של גילה, מילת המפתח היא "שכר גלובלי" - מושג שלדברי חזי אופיר אינו קיים בחוק, ולמרות זאת השתרש כאן היטב. "בתור כתב אני לא יודע מה זה שעות נוספות", אומר רון, שמצביע על בעיה נוספת: מספר נמוך של ימי חופשה. כמו בגופי תקשורת רבים, רון זוכה למינימום הקבוע בחוק של ימי חופשה, ועוד על-פי חישוב של חמישה ימי עבודה - אף על-פי שבפועל הוא עובד לפחות שישה ימים, וגם בחלק ניכר מהשבתות. בשורה התחתונה מדובר על 10 ימי חופשה בשנה בלבד.

ככלל, השכר ההתחלתי של כתב בעיתונות הכתובה או האלקטרונית עומד על 5,000-7,500 שקל ברוטו בחודש. כתבים שצברו מעט ותק והוכיחו את עצמם מקבלים לרוב העלאה שמעמידה את שכרם על 8,000-10,000 שקל ברוטו, אולם מכאן הדרך להעלאה נוספת קשה הרבה יותר.

כתבים ותיקים מרוויחים 12-15 אלף שקל בחודש, ואילו כתבים בכירים ו"טאלנטים" מרוויחים 15-25 אלף שקל בחודש. שכרם של הכוכבים הוותיקים, במיוחד בעיתונות הכתובה, מוערך בין אלפי שקלים בודדים ועד לעשרות אלפי שקלים במקרים של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", בן כספית ב"מעריב" ודן מרגלית ב"ישראל היום".

פריחתו של החינמון אמורה הייתה לייצר תחרות שתעלה את כל רמות השכר ולא רק את זה של מרגלית, אבל היא קוזזה ככל הנראה עם הקשיים הפיננסיים של "מעריב" שהביאו לקיצוצי שכר ולפיטורי עובדים בעיתון מרחוב קרליבך. עליות שכר נרשמו בעיתונות הכלכלית בעיקר בשתי נקודות זמן מרכזיות: בעת השקתו של המוסף היומי "דה מרקר" מקבוצת "הארץ", ובעת השקתו של "כלכליסט" מקבוצת "ידיעות אחרונות".

מעליות השכר נהנו בעיקר הכתבים הבולטים שחוזרו על-ידי העיתונים החדשים, אולם מנגד נאלצו מערכות העיתונים לקצץ במקומות אחרים, עד כדי פיטוריהם של כתבים ועורכים ותיקים. כתבים ששרדו את גלי הפיטורים, בעיקר אלה של תקופת המשבר הכלכלי, "זכו" במקרים רבים לקבל לידיהם תחומי סיקור נוספים, שרק העמיסו עוד יותר על עבודתם.

פיטוריהם של עובדים ותיקים בגילאי 45 ומעלה יצרו תחושה בענף שמוטב לפרוש מהתחום לפני שמגיעים לטווח הגילאים "המבוגר", כדי להספיק לבנות קריירה שנייה. כפועל יוצא מכך, כתבים בולטים עזבו בשנים האחרונות את המקצוע לטובת משרה בטוחה ומתגמלת, כדוברים של חברות עסקיות או של גופים ציבוריים.

התהליך הזה תורם עוד יותר ל"הצערת" הענף, ובאופן טבעי מוריד את רמות השכר ו"צובע" את העיתונאים הוותיקים כמי שמרוויחים שכר גבוה מדי באופן יחסי. המשמעות של כל זה היא ככל הנראה אחת: בעוד עשר שנים לא יהיו פה הרבה עיתונאים כמו דן מרגלית, נחום ברנע ובן כספית, אלא בעיקר כתבים צעירים וחרוצים, בשכר בינוני ומטה, שבגיל 35 ילכו לעשות לביתם.

 כמה מרוויחים בענף הפרסום