תרומת ההומואים למדינת ישראל

הסמיכות שציוותה לנו השנה המעוברת בין "יום ירושלים", חגה של בירת הנצח של עם ישראל, לבין "מצעד הגאווה" שנערך בתל-אביב בסוף השבוע האחרון, סיפקה לנו הצצה לא רק אל השוני התרבותי-דמוגרפי בין שתי הערים הגדולות בישראל, שוני שנדמה כי נבחן כבר מכל כיוון אפשרי, אלא גם אל שני כיוונים, מנוגדים בתכלית, שמדינת ישראל עשויה לצעוד בהם.

מבחינת יחסי הציבור, אין ספק שתל-אביב ניצחה. בנוק-אאוט. בעוד התמונה ששידר "יום ירושלים" לכל העולם היא זו של חוגג יהודי שמתעקש להניף את דגל ישראל בתוך מסגד במזרח ירושלים, מעשה שיונק מאותם מקורות שבשמם השחיתו אנשי הטליבן פסלים עתיקים של בודהה (שלא לדבר על הפוטנציאל הנפיץ של מעשה שכזה), הרי שתל-אביב הציגה מחולות, תחפושות צבעוניות, וגם, ובכן - פריצות.

אפשר להתווכח על הערך האחרון, אבל מדבר אחד אי-אפשר להתעלם: מדינה שבה נערכים מצעדי אהבה וגאווה צבעוניים, קשה מאוד להציג ככובשת חסרת רחמים.

הנה כי כן, גם אם נאמץ לרגע, לצורך הדיון בלבד, את כל הסטריאוטיפים על הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומואים, טראנסג'נדרים וביסקסואלים), הרי שאנשיה של הקהילה הזו תרמו הן להסברה הישראלית והן לתיירות בארץ הקודש, מה שעשור של גירודים בתחתית ים המלח, בפיקוח אישי של שר התיירות סטאס מיסז'ניקוב, לא יוכלו לעשות.

אלה לא רק אלפי התיירים שהביא איתו מצעד הגאווה, אלא גם הרגלי הנופש שלהם: יסלחו לי התיירים מאל-סלבדור, מניגריה ומהפיליפינים שחוסכים חיים שלמים כדי לצעוד בוויה דולורוזה עם צלבו של ישו על הגב - אבל בלי לפגוע באמונתם אני חייב לומר: גיי אנגלי או גרמני שבא לחגוג את אהבתו ואת גאוותו בתל-אביב ישאיר בישראל יותר מטבע זר מאוטובוס שלם של צליינים.

העניין הוא שלא רק כלפי חוץ נמתחה בשבוע שעבר גדר הפרדה בין ירושלים לתל-אביב. חלק גדול מהחוגגים בתל-אביב (גם כצופים שעטו על הסיבה למסיבה בלי להשתייך לקהילה) הם ירושלמים לשעבר, שהעיר המתחרדת, המסתגרת, הענייה והמוזנחת הקיאה אותם מתוכה.

אפשר להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו ולשלם לה מס שפתיים, אבל אם מורידים אוכלוסייה קשישה, או כמה עשירים שרוכשים בה דירות יוקרה כדי לבלות בהן חודש בשנה, נגלה שכמעט כל מי שיכול היה להרשות לעצמו לעזוב את ירושלים היגר ממנה למקום חופשי יותר. לא כולם היגרו לתל-אביב היקרה להחריד, אבל העיר הזו היא קבוצת ההתייחסות של רבים מתושבי המרכז, היא המנהטן של גוש דן.

מאחר שהתהליך הדמוגרפי שעבר על המרחב המוניציפלי של ירושלים מתפשט אל המרחב הלאומי של ישראל, לא נותר אלא להרהר בעצב בכך שלא ירחק היום, ומה שאירע לירושלים יקרה גם לישראל: בסוף יישאר בה רק מי שלא תהיה לו ברירה.