מדווח מהשטח: כל-כך סבבה בבסיס

יום שני השבוע, בסיס הקריה בתל-אביב. האירוע השנתי של "אמץ לוחם". אני עובר בשער שאול, והאמת שאני טיפה מתרגש: זו הפעם הראשונה שבה אני חוזר לבסיס שבו העברתי שלוש שנים בשירות המדינה. הלוואי שהייתי יכול לספר לכם מה עשיתי בצבא, אבל זה סודי מדי. כמו כל חבריי ליחידה גם בגופי הותקן מין צ'יפ שאמור להתפוצץ ברגע שאדבר. למעשה, הוא אמור להתפוצץ ברגעים אלה ממש מאחר שאפילו את מה שאמרתי על הצ'יפ אסור היה לי לומר. את הדקות האחרונות לחיי אקדיש לכתיבת הכתבה הזו. תהא זו מורשתי: עבודה עד הרגע האחרון, ומעבר לו.

בכניסה למתחם האירוע, שנועד להפגיש את ראשי המשק, מנהלי החברות המאמצות, עם מפקדי הגדודים המאומצים, אני פוגש את איקה אברבנאל, סמנכ"ל משאבי אנוש בטבע, הוגה הרעיון ("בעוונותיי", הוא מצטנע) ויו"ר אמץ לוחם. הוא מספר איך נולד הרעיון לפני שבע שנים: בנו חזר הביתה מהצבא, והתברר שלגדוד הצנחנים שבו שירת אין כלום. אמרתי, משחזר אברבנאל, שצריך לעשות משהו.

בהתחלה הייתה סקפטיות, הוא נזכר, אבל היום יש כבר 160 יחידות מאומצות. כאן עושים, לא מדברים, אומר אברבנאל, והכול מאחורי הקלעים. הוא מספר איך אגן מכתשים הוציאו גדוד גבעתי ליומיים של כיף באמצע עופרת יצוקה. אני מנסה לדבר על הביקורת שיש על הפרויקט, כמו המעורבות המיוחצנת של חברות בצה"ל, על העובדה שמדובר בכסף קטן, אבל אברבנאל אינו מעוניין בביקורת. כאן עושים, הוא חוזר ואומר, לא מדברים. אני מביט סביב: כולם מדברים.

אז אני הולך לבר, אבל יש בו רק משקאות קלים. איזו אכזבה. אני מתלונן אצל המארגנים. אי-אפשר אלכוהול, יש פה חיילים, הם אומרים. אבל אנחנו אזרחים, אני מקשה. כן, אבל איך אפשר להבדיל, הם אומרים. זה הכי קל, אני משיב - זה שבלי מדים ובלי נשק הוא אזרח. קובלנותיי נופלות על אוזניים ערלות.

למה לא צחצחת נעליים?

על הדשא חיילים מהגדודים המאומצים. מחכים כמו שרק חיילים יודעים לחכות: מרביתם פשוט בוהים בדשא בשלווה של נזירים בודהיסטים. אחד הדברים שאתה לומד בצבא הוא לחכות, לפעמים בלי לדעת אפילו למה. אמרו לחכות אז מחכים.

למתחם מגיעים עו"ד אורי סלונים ואבי פישר מאי.די.בי, נשיא אמץ לוחם. מגיעים גם מאיר שמיר, יונה פוגל, יאיר סרוסי וציון קינן, ענת לוין, אבי בניהו, יצחק טוניק. יש גם מלא סא"לים, אל"מים ותא"לים והמון נשק חם. בפינה, מאחורי השלט הענק של אמץ לוחם שמכיל את שמות כל החברות התורמות (הכול מאחורי הקלעים, כמובן), יש עמדה לצחצוח נעליים ולידה עומד מאבטח של השב"כ. מאחוריי אני שומע קצינים מדברים בטלפון: משהו שהסמח"ט צריך לסגור בקשר לתרג"ד.

קצינת ת"ש ניגשת לחיילים המחכים ואומרת להם שעכשיו אפשר לאכול. תענוג לראות חיילים אוכלים, בחיי. תיאבון בריא וצלחות עמוסות, מתפקעות כמעט. זו לא האכילה המנומסת, המנקרת, שאני רגיל אליה מהקוקטיילים. הכולסטרול עוד לא אישיו ולחץ הדם עדיין לא פקטור. חיילים אוכלים כמה שיותר, חיילים אוכלים בפקודה. הצבא הרי צועד אתם יודעים על מה. איחלתי לחייל בתיאבון.

בעוד החיילים בולסים, אנשי העסקים מצטלמים ומתראיינים. אני מסתובב ביניהם. ההתרגשות בשל הכניסה לבסיס פגה, ועכשיו זה סתם עוד אירוע רגיל, כמו כל האירועים. מזל שידידי הקרוב, הכתב הצבאי של ערוץ 10 אור הלר, פה. אנחנו עומדים בצד, לא רחוק מהמאבטח ומעמדת הצחצוח השמורה ביותר במזרח התיכון.

כשאני רואה התקהלות אני מתקרב אליה, נכנס פנימה, וזה תמיד אותו דבר: כשאתה בפנים אין התקהלות. זה כמו שלומדים במדיטציית ויפאסאנה: נסו לדמיין כאב בברך, עכשיו נסו לצמצם את התחושה לנקודה הספציפית של הכאב, עכשיו תגלו שבעצם אין כאב, או יותר נכון שהכאב הוא בכלל לא בברך. כך הם האירועים כולם: מבחוץ זה נראה כמו אירוע, אבל כשאתה מתקרב זה סתם אנשים שעומדים.

ואז נכנס הרמטכ"ל, בני גנץ. גבוה הוא הרמטכ"ל שלנו, וחתיך. אני מוצא שזה עושה פלאים לתחושת הביטחון של העם כולו. מהר מאוד משגיחים הצלמים בגנץ ומזמינים אותו אחר כבוד להצטלם. אין פה אף טייקון רציני, אין פה אף אחד מהפוליטיקה.

האירוע מתחיל. המכובדים מתיישבים, והחיילים מסתדרים במבנה בשולי המתחם. קרנית גולדווסר מנחה. היא פותחת בקלישאה: "תרשו לי לפתוח במילה אחת קטנה: תודה". תודה, אני אומר לחיילת יפה שעומדת לידי. על לא דבר, היא מחייכת אליי.

גולדווסר מודה לחיילים, ואחר מודה - הרבה יותר באריכות - לחברות המאמצות, מדברת על השת"פ בין הצבא לסקטור העסקי. עצם הביקורת על הפרויקט מוצגת על-ידה כיתרון הגדול שלו. החיילים בינתיים גולשים למורד הבמה ומסתדרים שם. גולדווסר נותנת את האות והם מתפזרים בין התורמים ומחלקים להם אותות. האמת, זה מביך. על המסך הענק מופיעים נתונים לא ממש מרשימים: 16 מיליון שקלים נתרמו השנה במסגרת אמץ לוחם (תקציב הביטחון הוא 54.4 מיליארד שקלים); 71% מהמאמצים מחדשים את האימוץ; 39 יחידות מאומצות על-ידי גורמים בחו"ל; 31 יחידות - על-ידי תורמים מאנגליה; 100 אלף שקלים בשנה עולה לאמץ גדוד.

יש תוכנית אמנותית. מין סרט תדמית על המאמצים ועל המאומצים. גיורא אקרשטיין מאקרשטיין, שמאמצים את בהל"ץ, מספר על איך ניסה לשבור המפעל שלו בירוחם את התארגנות העובדים שצצה שם. סתם, בצחוק. הוא מספר איזה כיף זה לאמץ גדוד. הוא אפילו קיבל 25 חיילים ליום ההולדת שלו, ככה הוא אמר.

אחר כך תזמורת צה"ל עם הזמרת רוני דלומי. אברבנאל נואם. אחר כך נואם פישר. הא מודה לגנץ ומפרט את מה שהוא מכנה "שלושת מרכיבי העוצמה של המדינה": הצבא, הסקטור העסקי והתורמים מחו"ל. אלה, על-פי פישר, הם "משולש האיכות של הקיום שלנו". הוא מודה גם לראש אכ"א אבי זמיר.

אחריו נואם ציון קינן. גם הוא מודה. אחריו נואם סא"ל ירון סיטבון, מפקד יחידת עוקץ (הכלבנים), שמודה לסקטור העסקי ולחברת מירס המאמצת את הגדוד שלו בשמו, בשם החיילים וגם בשם הכלבים. שמות החברות ממשיכים לעבור על המסך הגדול. פעם מלמטה למעלה, פעם מימין לשמאל.

קהלני נואם. לא רבים הם רגעי העדנה שיש לו לאדם בחייו, הוא אומר. אין עוד מדינה כמו שלנו, הוא מצהיר. אחריו נואם גנץ, שנוטש את נאומו הכתוב ומאלתר, מה שמספק לי מכתם משעשע למדי: האתגרים שעומדים לרשותנו, אומר גנץ. גם הוא מודה, ומודה, ומודה. מגלה לנו שהמזרח התיכון משתנה לנגד עינינו ואומר שלהערכתו היחידות הלוחמות עוד תבואנה לידי מבחן. מעודד, לא?

אחר כך שרים התקווה. אחר כך אני הולך הביתה. כנראה הייתה תקלה בצ'יפ, כי אני עוד חי.