"אינגליש פרימיום"

המונח "עונת המלפפונים" המוכר לנו מהביצה המקומית מכונה על-ידי התקשורת הבריטית, בהלקאה עצמית מבדרת, בשם קצת אחר: The Silly Season, או בתרגום חופשי, "העונה המטופשת". כלומר, העונה שבה מתפרסמות בכלי המדיה השונים ידיעות שהן בעיקרן חסרות חשיבות מכרעת. אבל יש גוף תקשורת אחד בממלכה שדווקא חיכך ידיו בהנאה בשבוע האחרון בעקבות המלפפונים המטופשים: סקיי ספורטס, רשת הטלוויזיה שמחזיקה בזכויות השידור בבריטניה לאליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21. להנאה של סקיי אחראים שניים: ג'ורדן הנדרסון ופיל ג'ונס.

מי אלו בכלל האנשים האלו? ובכן, הנדרסון וג'ונס הם כדורגלנים שמשתייכים לסגל הנבחרת האנגלית הצעירה שפתחה השבוע את משחקיה בטורניר היורו בדנמרק. לא בטוח שאתם מכירים אותם. אבל שניהם עלו חזק לכותרות בשבוע האחרון ופתחו את מהדורות החדשות באנגליה. וסקיי ספורטס, כמחזיקת הזכויות של הטורניר, נהנתה מהטיימינג המצוין של שתיים מהעסקאות היותר גדולות בכדורגל האנגלי. אז ככה, הנדרסון, קשר בן 20, נרכש על-ידי ליברפול מסנדרלנד בתמורה ל-20 מיליון ליש"ט; ג'ונס, בלם בן 19, יעשה את הדרך הקצרה מבלקבורן למנצ'סטר, לאחר שיונייטד התחייבה לשלם עבורו כ-17 מיליון ליש"ט.

בימים כתיקונים, הנדרסון וג'ונס, שחקנים עם הרבה מה להוכיח וניסיון בינלאומי אפסי (ג'ונס לא שיחק בנבחרת האנגלית הבוגרת, הנדרסון רשם בה הופעה בודדת) לא היו מעניינים יותר מדי. אבל כששתיים מקבוצות העלית של הפרמיירליג מחליטות לפתוח את הארנק ולשלם עליהם סכומים אסטרונומיים, התמונה משתנה. רק כדי לקבל פרופורציות להיקף הכספים שמתגלגל כרגע, הנה נתון חשוב: 20 מיליון ליש"ט ששולמו על הנדרסון היו מספיקים לפני עשור כדי לשבור את שיא ההעברות של קבוצה בריטית (שאז היה שייך לג'ימי פלויד האסלביינק ההולנדי, חלוץ מוכח שנקנה על-ידי צ'לסי עבור 19.8 מיליון ליש"ט מאתלטיקו מדריד).

***

שתי העסקאות האלו קורות דווקא לאור הערכות על צמצום רכישות בעקבות תקנות ה"פייננשל פייר-פליי". באנגליה מנסים להבין את הגורמים שעומדים מאחורי ההחלטה של יונייטד וליברפול לשלם סכומים מופרכים על שחקנים לא מוכחים. ובכלל, את המגמה השולטת בשנים האחרונות בפרמיירליג לשלם מחירי "פרימיום" על שחקנים ממוצא אנגלי: בינואר האחרון עבר אנדי קארול, חלוץ שסובל מבעיות של התמכרויות ותקריות אלימות, לליברפול - בעסקת ענק של 35 מיליון ליש"ט. שחקן אנגלי אחר שצפוי לעבור בקרוב ליונייטד עבור כסף גדול, כנראה גדול מדי, הוא אשלי יאנג - הקיצוני של אסטון וילה (הסכום: כ-25 מיליון ליש"ט).

"ההסברים לתופעה הזאת הם קודם כל טכניים", אומר העיתונאי גבריאל מארקוטי מ"הטיימס". "כשקבוצה אנגלית קונה שחקן מקבוצה אנגלית אחרת, בדרך כלל מעורבים פחות מתווכים וסוכנים בעסקה, מה שמפחית את מחיר העמלות ומעלה את הסכום שעובר בין המועדונים". עניין נוסף, מסביר מארקוטי, "הוא העובדה ששחקנים אנגלים לא צפויים לסבול מקשיי הסתגלות שמאפיינים שחקנים זרים שנוחתים פתאום בליגה הטובה בעולם. האנגלים מכירים את הפרמיירליג, ולכן קבוצות מוכנות להסתכן עם מחיר הרכישה שלהם".

דבר נוסף שמעלה מארקוטי הוא הקביעה ש"אפילו מאמנים ותיקים כמו אלכס פרגוסון (יונייטד) וקני דאלגליש (ליברפול) מעדיפים להסתמך על העין הפרטית שלהם, שמכירה טוב-טוב את כל שחקני הפרמיירליג, וקצת פחות שחקנים מליגות אחרות שנצפים בעיקר על-ידי העיניים של צוותי הסקאוט שלהם. על שחקנים שהם מכירים, המאמנים מוכנים לבזבז קצת יותר כסף".

***

אבל העיתונאי והתחקירן של "הגרדיאן", מאט סקוט, מציע את ההסבר שהוא אולי החשוב מכולם לתופעת ה"אינגליש פרימיום": לטענתו, העניין נובע מחוקים חדשים שפיפ"א עומדת להעביר. "בקונגרס האחרון של הארגון שנערך החודש, התחיל הנשיא ספ בלאטר לעבוד על רעיון שאמור לעזור לליגות לפתח שחקנים מקומיים. המטרה היא שבעוד עונה אחת בלבד מהיום, כל קבוצה תחויב לרשום בסגל המשחק שלה 9 שחקנים 'מקומיים' (ילידי אנגליה במקרה של הפרמיירליג), מתוך 18 שחקני סגל בסך הכל". היוזמה הזאת, בניגוד לרעיון ה"6+5" הגנוז שהעלה בלאטר בעבר (6 שחקנים מקומיים בהרכב הפותח ועוד 5 זרים), מקובלת גם על האיחוד האירופי ועל עקרונות חופש התנועה והתעסוקה שלו, מה שאמור לזרז את הקנייתה ברחבי היבשת. "חוק בוסמן, שאפשר בשנים האחרונות לקבוצות למלא את הסגלים שלהן בשחקנים מכל רחבי אירופה, הולך לאבד משהו מהיוקרה שלו", אומר סקוט.

וכמובן שהעניין הזה מלחיץ את הקבוצות שכבר מתחילות להביט בחשש אל העתיד, ומנסות להתחמש בכמה שיותר שחקנים מקומיים, דוגמת ג'ונס, הנדרסון ויאנג. תחשבו למשל איזו מהפכה תצטרך לעשות קבוצה כמו ארסנל בסגל הבכיר שלה, שמכיל כיום רק שלושה אנגלים.

הדם האנגלי התחיל כבר עכשיו להפוך לשווה יותר בפרמיירליג, כפי שבקרוב הדם הגרמני יהפוך לסחורת "פרימיום" בבונדסליגה או הדם האיטלקי שיעבור אינפלציה בסרייה A.