היו ימים בכדורגל הישראלי שבהם כל טיסה שיצאה מנתב"ג והכילה מטוס עם שחקן מהליגה שלנו ייצרה התרגשות והתלהבות. לא ימים מאוד רחוקים: בסוף שנות ה-90', כששחקנים כמו רביבו, ברקוביץ', בנין, אמסלם וגרייב הצטרפו לרוני רוזנטל ופתחו מושבה ישראלית קטנה של ליגיונרים בחו"ל, כולנו חשבנו שהנה השחקן הישראלי כובש את אירופה.
אבל מה שהתרחש בסוף שנות ה-90' נראה מגוחך לעומת הסטנדרטים שמציב קיץ 2011: מבדיקת "גלובס" עולה כי לא פחות מ-21 כדורגלנים ישראלים מחזיקים נכון לעכשיו בחוזים חתומים לעונה הקרובה אצל קבוצות אירופיות. אליהם אפשר להוסיף עוד כ-10 שחקנים שעדיין "מתנדנדים" בין היבשת לישראל - כולל גילי ורמוט, איתי שכטר, ערן זהבי (הפועל ת"א), תומר חמד (מכבי חיפה) שנמצאים על-סף חתימה בגרמניה, איטליה וסקוטלנד; וגם תמיר כהן נכלל ברשימה האחרונה, לאחר ששוחרר לאחרונה מבולטון האנגלית.
ולהבדיל מבעבר, אלו כבר לא רק הליגות הקטנות: העונה יהיו לישראל, לראשונה בהיסטוריה, נציגים בכל "חמש הליגות הגדולות" - פרמיירליג, סרייה A, ליגה צרפתית, בונדסליגה וליגה ספרדית.
***
המחשבה הראשונה שקופצת לראש בעקבות הייצוא ההמוני של שחקנים לחו"ל היא מה בעצם נשאר מליגת העל שמתרוקנת כולה מתוכן. אם אפילו שחקנים בינוניים בסטנדרט הישראלי, כמו מתן אוחיון (שרלרואה, בלגיה) או דני בונדר (וולגה, רוסיה) מוצאים את עצמם מקבלים חוזים באירופה, איזו רמה של שחקנים בדיוק תישאר כאן?
אבל במבט מפוכח על הדברים, עושה רושם שליגת העל דווקא תרוויח מזה בטווח הארוך. ליגת העל אינה הפרמיירליג או הבונדסליגה - אין לקבוצות כאן מספיק כסף כדי להפוך ליבואניות של סטארים מרחבי היבשת. שיטת ההישרדות הכלכלית של ליגות מהמעמד הבינוני-נמוך, עם תקציבים דומים פחות או יותר לאלו שבארץ וכאלו שלא בהכרח נהנות מבעלי בית מיליארדרים שמזרימים לתוכן הון (לדוגמה: קרואטיה, שווייץ, אוסטריה, נורבגיה) היא בדיוק כזאת: טיפוח תוצרת מקומית, מכירה של התוצרת הזאת לחו"ל, ושימוש בכסף שנכנס כדי להמשיך לגדל את דור העתיד ולהעמיד תקציב תפעולי ראוי.
לצורך המחשה, אם יעקב שחר יקבל עכשיו 2.5-3 מיליון אירו עבור מכירה של ליאור רפאלוב, כפי שהוא דורש, תהיו בטוחים שהבוס של מכבי חיפה ינתב את הכסף לטובת עתיד המועדון.
***
אבל איך בכלל קורה שישראל, לא בדיוק מעצמת כדורגל, מצליחה לייצר כמות גדולה של שחקנים שמוצאים חוזים בליגות באירופה, גם אם הם לא כוכבים אפילו בסטנדרטים הנמוכים של הליגה שלנו?
הסיבות לכך מגוונות. ראשית, יש לקחת בחשבון את האינפלציה בכמות סוכני השחקנים. אם בשנות ה-90' חילקו ביניהם את העבודה סוכנים בכירים כמו האחים רונן וגלעד קצב, פיני זהבי ועוד מספר סוכנים קטנים שהסתפקו בשאריות, הרי שכיום, בעקבות הקלות משמעותיות שהעבירה פיפ"א במשך השנים בתנאי הסף לקבלת רישיון סוכן - השוק מוצף. לפי נתוני פיפ"א, בישראל רשומים 63 סוכנים מורשים והחלום של כולם כמובן הוא להוציא שחקנים לחו"ל. עד כמה המספר הזה מגוחך ובועתי? במדינת כדורגל "קצת" יותר גדולה מישראל, כמו פורטוגל, רשומים 59 סוכנים בלבד.
התחרות הגדולה הזאת רעה אולי לסוכנים ומקשה עליהם להתפרנס כראוי, אבל היא בסופו של דבר טובה מאוד לשחקן הישראלי: היא יצרה תופעות כמו דודו דהאן, סוכן שהשתמש בקסם אישי וקשרים נרחבים כדי לסדר חוזים לשחקן הישראלי בשווקים שאליהם הוא לא היה מורגל להגיע - ובמיוחד בלגיה. כל כך מוצלח דהאן, עד כדי כך שסידר לפני שנתיים לרמי גרשון, אז שחקן צעיר ואלמוני מהפועל ראשל"צ מהליגה הלאומית, חוזה בקבוצת הפאר הבלגית סטנדרד ליאז'. סוכן השחקנים החדש אבי נמני שרק נכנס לשוק לפני רבע שעה, כבר הצליח לסגור השבוע חוזה ללירוי צעירי במכלן הבלגית. בעבר, כדי להגיע לליגה הבלגית, היית צריך להיות רוני רוזנטל או אלי אוחנה. היום מספיק להיות צעירי.
***
את ייצוא השחקנים המוגבר מליגת העל אפשר להסביר גם ב"אפקט הלופ": עונה מוצלחת מאד של בירם כיאל בגלזגו סלטיק הסקוטית בעונה החולפת, אחראית במידה רבה לעובדה שריינג'רס, יריבתה העירונית של סלטיק, התרשמה ממה שיש לשוק הישראלי להציע - ומנסה לסגור בימים אלו את החתמתו של חלוץ מכבי חיפה, תומר חמד. באותה מידה, ההצלחה המסחררת של אליניב ברדה בגנק הבלגית כבר בעונה הראשונה שלו שם ב-2007, פתחה את שערי בלגיה לשחקן הישראלי (ולסוכניו).
גם ההצלחה של הקבוצות הישראליות במפעלים האירופיים בעשור החולף (ארבע הופעות בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג והישגים נוספים בגביע אופ"א/הליגה האירופית) גרמה לעלייה במעמדו של השחקן הישראלי ביבשת. על העובדה שארבעה שחקנים ישראלים של הפועל ת"א צפויים לצאת לחו"ל בקיץ הקרוב, אחראית במידה לא מבוטלת ההופעה הטובה של הפועל באלופות השנה, שם החשיפה היא הגדולה ביותר בכדורגל העולמי. וכמובן שההערכה ששחקן מקבל עבור ביצועים טובים במפעל אירופי, גדולה לאין שיעור בהשוואה להערכה על ביצועים יפים בליגת העל.
עניין נוסף שפתח את היבשת לשחקן הישראלי הוא התרחבות רשתות הסקאוטים של הקבוצות האירופיות. כיום, גם קבוצות קטנות באופן יחסי מהיבשת משקיעות כספים רבים בתחום הריגול והניסיון הנואש למצוא כישרונות זולים (והשוק הישראלי בהחלט נחשב לזול). אפשר לקחת לדוגמה קבוצה כמו אודינזה האיטלקית, שמעסיקה לא פחות מ-50 סקאוטים במשרה מלאה ברחבי העולם.
אבל צריך להדגיש שלא כל עבודת סקאוט היא בהכרח מקצועית וטובה. זה נכון למשל למקרה של עדן בן בסט: שחקן בן 24, אחרי העונה הראשונה הבאמת טובה בקריירה שלו, פתאום מצא את עצמו הקיץ מגיע לברסט מהליגה הצרפתית. קשה להבין איך שחקן שאף פעם לא היה מספיק טוב כדי להצטיין בקבוצת צמרת ישראלית, נוחת לפתע באחת מחמש הליגות הטובות באירופה. אפילו אם הוא כבש בעונה החולפת 18 שערי ליגה.
במילים אחרות: יש מעברים של שחקנים לאירופה שקשה לתת להם הסברים רציונאליים. חוץ מהרבה-הרבה מזל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
