אתגר קרת וההיקש הלוגי

בנימין נתניהו לא היה צריך לומר שהסכסוך עם הפלסטינים אינו פתיר. ראש ממשלה אינו אמור לומר לעמו ולעולם שאין סיכוי. אבל לנתניהו מותר לחשוב כך. מה גם שכנראה זה באמת המצב.

בנסיבות הקיימות רבים לא מאמינים שיש פתרון לסכסוך, ואני חייב להודות שגם אני איבדתי את האמון באפשרות של פתרון. כאשר הדגש על הנסיבות הקיימות, שכמובן יכולות להשתנות.

זכותו של אדם לראות את העובדות, לשמוע את הקולות, ולגבש את עמדתו. רבים בימין ובשמאל מוותרים על הזכות הזאת, לטובת עמדות קבועות ומקובעות שלעולם אינן משתנות, גם כאשר העובדות מחייבות שינוי. להתחמם בחיק עמדות ישנות ומוכרות עושה את החיים ליותר קלים, אבל ככה לא פותרים בעיות וסכסוכים.

האיש שמילט מפיו של נתניהו את האמירה חסרת האחריות הוא הסופר המוערך אתגר קרת, בראיון שפורסם השבוע (ד') ב"הארץ". אתמול (ה') רואיין קרת עצמו באותו עיתון על אמירת נתניהו, לאחר שציפי לבני עשתה בה אתמול שימוש נרחב בכנסת. והנה מתברר מה שבעצם ידענו, מכל מקום אני ידעתי, שקיבעון אינו מוגבל רק לנתניהו.

קרת מסביר מדוע האמירה של נתניהו אינה מפתיעה: "כשאדם אומר שתנאי הכרחי הוא שהפלסטינים יכירו במדינה יהודית וצריך לחשוף את פניהם, ההיקש הלוגי הסביר הוא שמדובר באמת במצב בלתי פתיר".

היקש "לוגי" של מי? זה בטח לא ההיקש הלוגי של, נגיד, בני בגין, או אפילו, למשל, ירון לונדון. גם ההיגיון שלי אינו מוביל למסקנה ה"לוגית" של קרת, אף שמבחינה עניינית אין הבדל בין דעותינו. בשביל שלום אני מוכן להחזיר הכול - עד הקו הירוק, כמובן. שום שטח או קבר אינם קדושים בעיניי. אין לי בעיה שמקומות הקשורים למורשת שלנו לא יהיו בריבונות ישראלית. הדבר היחיד הקדוש לי הוא החיים.

אני מניח שזה הופך אותי חבר לדעה של קרת ושכמותו. מה שמפריד בינינו היא שאלת האחריות. קרת וחבריו מניחים את האחריות למצב לפתחו של הימין בכלל, ושל נתניהו בפרט. לי קשה מאוד להתעלם מכך שהיו כאן ממשלות שמאל, שגם הן הגיעו למצב ללא מוצא. כאשר זו המציאות, חייב אדם עם ראש פתוח לשאול עצמו: אם השמאל גם לא הצליח - אז אולי צריך לחפש את האחראים במקום אחר? או לפחות גם במקום אחר?

יש להניח שהדרישה של נתניהו להכיר בישראל כמדינה יהודית היא מכשול. נניח אפילו שהמכשול הזה הוצב בכוונת מכוון. אבל מה עם הדרישה הפלסטינית לזכות השיבה? זה לא מכשול? ומה עם הצהרות מנהיגי הפלסטינים על הזכות לחזור לתל אביב ויפו? זו אינה פרובוקציה? והרשימה עוד ארוכה.

אבל אצל קרת ושכמותו אין בכלל רשימה, לא קצרה ולא ארוכה. קשה להתייחס ברצינות לדעות ועמדות של אנשים שלעולם ובשום תנאי אינם משנים את דעותיהם, אפילו בשוליים. גם אם הם סופרים כישרוניים.

אמור לי מי שותפיך

השבוע ב"הארץ" (14.6.11), הופיעה הכותרת "אמור לי מי חבריך" ומתחתיה מאמר (מאת עקיבא אלדר): "עמוס שוקן נסע לחפש אהבה, מי מתאים יותר לתנות אהבים עם עמוס שוקן מאשר האוליגרך ליאוניד נבזלין"? אופס, טעיתי, המאמר אינו על שוקן ונבזלין אלא על נתניהו וברלוסקוני. אופס, שוב פישלתי: לא הוגן כלפי ברלוסקוני, שלא הורשע בדבר (בינתיים?). לעומת זאת, שותפו החדש של שוקן, נבזלין, הורשע ברוסיה בהזמנת ארבע רציחות, והוא בחזקת עבריין נמלט. לכן, יותר נכון לקרוא "אמור לי מי שותפיך"... אבל קשה להאמין שנקרא מאמר כזה ב"הארץ".