מה מלחיץ את ניצן חן?

1. חן זה לא מספיק

תמוהה העובדה שכולם מעוניינים ובוחנים מה באשר לערוץ החדשות הייעודי, אבל ערוץ חדשות כזה אין באופק. כבר חודשים ארוכים שמועצת הכבלים והלוויין שומרת על שתיקה רועמת באשר למכרז הזה. מה מלחיץ את ניצן חן, יו"ר המועצה? מה מונע ממנו להוציא סוף סוף את המכרז המדובר לאוויר העולם?

נדמה כי הצהרות ובדיקות של בעלי הון כמו נוחי דנקנר ויצחק תשובה באשר לערוץ החדשות אמורות לדחוק ברגולטור לצאת למכרז, כי לפתע יש בו עניין. אך ייתכן שזה בדיוק מה שמלחיץ את חן. הוא מזהה מראש את כמות הלחצים מקרב מי שירצו את המכרז, וחמור מכך מכיוון מי שיעדיפו שהערוץ לא יקום לעולם, ומעדיף לא להכניס את ראשו לצרה זו. הרי בעלי הון ברזולוציה כזו עדיין לא ממש התדפקו על דלתו.

מאידך, יכול להיות שלא משנה איך שהוא יסובב את זה, חן לא מצליח להבין איך הערוץ הזה יקום. הרי כל אדם שני שתשאלו אותו יאמר שהיתכנות כלכלית אמתית אין לזה. ההיסוס המתמשך של חן אולי נובע מהעובדה שהוא בעיני רוחו רואה את עצמו נאלץ לטול רישיון של ערוץ שאמור היה להיות גולת הכותרת של הקדנציה שלו. זה באמת יהיה מביך. חמור מזה, תארו לכם שחרף אי-התכנותו, הערוץ ימשיך להתקיים ולשמש כמעין "ישראל היום" בלתי הגיוני כלכלית תחת חסותה של המועצה? ברדק.

כך או כך, לאור ההתעניינות בתעשייה, ניצן חן צריך לגלות מנהיגות ולהכריע - כן יוצאים למכרז או לא. ההיסוס לא עושה לו, ולנו, טוב.

2. צדקה לא מצדיקה הכול

כמה זה שוויון בשקלים? תוכן שיווקי קונבנציונלי הוא מובן וברור. כשמישהו מחזיק מוצר בטלוויזיה, אוכל אותו, או כשהוא מונח ברקע, ברור לנו שמנסים למכור לנו אותו. בחלק ניכר מהעולם זה מוכר וטבעי, וגם התפיסה התרבותית של הצופה הישראלי, אפילו אם הוא רך בשנים, היא שתוכן שיווקי בטלוויזיה זה הגיוני ונהיר. הקושי מתחיל כשלא ברור מה בדיוק רוצים למכור לך וכשלא מדובר במוצר מסחרי.

השבוע שילבה "כוכב נולד" של קשת ידיים עם "כולאננה", פרויקט של עמותת מרחבים (פרט שלא נאמר בתוכנית) למען "חברה אזרחית שוויונית".

מה זה אומר בדיוק? באיזה אופן זה אמור לקרות - האם באמצעות השתתפות במשחק שמציע צביקה הדר ישרור השוויון בכל עבר? מי מממן את העמותה הזו? ולמה דווקא הגוף האנונימי הזה מכל הארגונים החברתיים בישראל זוכה לחדור אלינו הביתה בתוכנית הנצפית? על השאלה האחרונה קל לענות - כי הם שילמו מאות אלפי שקלים לקשת ולהפקת התוכנית.

גם אם מדובר במטרה המוצדקת בעולם, וגם אם אין כאן מעבר על חוק רגולטורי, לא ניתן להשתחרר מהתהייה עד כמה קל לקנות תוכן בפריים-טיים לטובת מטרות אידיאולוגיות ועד כמה אנחנו חסרי אונים לנוכח מסרים שכופים עלינו, ובעיקר על ילדינו.

3. מעגל האהבה של משה כחלון

אפשר לחבק פוליטיקאי בכתבה עיתונאית. זה אפילו מרענן, כי הרי נוטים בעיקר לחבוט בהם. אבל מה שעשו בזכיינית ערוץ 2 רשת, במסגרת "360", לשר התקשורת משה כחלון לא היה חיבוק, אלא התעלסות של ממש.

נניח שהיה לסרט זה של היוצרת החשובה טלי שמש חשיבות עיתונאית, ואולי אפילו השר כחלון ראוי לפרגון. אבל אסור לשכוח שמדובר בשר התקשורת, האיש שהחלטותיו נוגעות באופן ישיר בחיים של גוף השידור שיצא מגדרו בעבורו.

הוא האיש שהעביר את חוק המעבר לרישיונות, הוא זה שמקבל היום החלטות על ה-DTT ומתייחס לשוק הפרסום שממנו ניזונה הזכיינית. במסגרת ההגינות העיתונאית והגילוי הנאות, את זה הייתה חייבת רשת לספר לצופים.