היש חדש? הייתכן בכלל חדש תחת השמש? הבה נראה: החודש לפני מאה שנה, שני נושאים מרכזיים במליאת הפרלמנט של האימפריה העות'מאנית באיסטנבול היו המזימות הציוניות בפלשתינה (יישובים, קרקעות, התפשטות) והמצב בלוב (מלחמה, תוקפנות מערבית). בסוריה גברה התסיסה נגד הממשלה המרכזית, שבטים בדואיים מרדו בירדן, שליט תימן דרש שיניחו לו לנפשו או ש... לאומנות טורקית התערבבה ברעיונות פאן-אסלאמיים. המזרח התיכון היה כמרקחה.
המרקחה התחילה ב-1908, כאשר הפיכה של קציני צבא נטלה את כל סמכויותיו של הסולטן עבדולחמיד, הפכה אותו למלך חוקתי, והודיעה שהיא מכוננת דמוקרטיה אזרחית ברחבי הקיסרות. פשוט קשה להאמין איזו אופוריה פקדה את המרחב, כאשר אזרחים - מטריפוליטניה ועד חצרמוות, מבגדד ועד ירושלים, מדמשק ועד סלוניקי - נקראו לבחור נציגים לפרלמנט. אפילו ציונים ספקנים הריעו, ואליעזר בן-יהודה הואיל לחדש את המלה המזעזעת ביותר שנפלטה אי-פעם מקולמוסו: חושמה, ראשי תיבות של חוקת שלטון מוגבלה. מעכשיו ואילך תהיה לטורקיה חושמה.
המנהיג הצבאי של הפיכת "הטורקים הצעירים" היה טורקי צעיר ששמו אנוור ביי, רב-סרן בצבא הסולטן. הוא היה מוצב בפרובינציה הנידחת של מקדוניה. הוא הכריז משם כי עידן חדש הפציע בשמי הקיסרות. תיכון בה ממשלה של אחדות ושל קדמה (הקושרים אמנם נטלו לעצמם את השם "ועד האחדות והקדמה"). "מכאן ואילך כולנו אחים", הכריז אנוור. "אין עוד בולגרים, יוונים, רומנים, יהודים, מוסלמים; תחת שמי התכלת כולנו שווים, כולנו מכריזים בגאווה, "עות'מאנים הננו'".
מולות, רבנים, כוהנים
בימים הבאים צפו עמי הקיסרות בחזון אחרית הימים:
"בעיר אחת, נשיא הוועד הבולגרי חיבק ארכיבישוף יווני; באחרת, קציני המהפכה השליכו לכלא טורקי מוסלמי על העלבת נוצרי. חברי משלחת משותפת של טורקים ושל ארמנים חזרו על תפילות כוהני הדת שלהם בטקס אזכרה, בבית קברות נוצרי, לקורבנות טבח של ארמנים.
"אופוריה שטפה את רחובות איסטנבול כאשר ההמונים קראו, 'תחי החוקה!', 'הלאה המרגלים!' - אלה הסוכנים השנואים של מדינת המשטרה המתפרקת. העיתונים לא ידעו את נפשם משמחה כאשר הצנזורים גורשו ממשרדיהם.
"החגיגות נמשכו ימים אחדים, עם תהלוכות שבהן נראו מולות טורקיים, רבנים יהודיים וכוהנים של כל האמונות הנוצריות יושבים אלה לצד אלה במרכבות, במחווה של אחווה... מוסלמים ונוצרים הניפו את ידיהם המושטות בתפילה, הודו לאל עליון שהרעיף עליהם את ברכת החירות, והפצירו בו להגן על החוקה" (מתוך "המאות העות'מאניות: עלייתה ונפילתה של הקיסרות הטורקית" מאת לורד קינרוס).
וזאת לדעת: בשנים ההן בולגרי היה ההפך מיווני, טורקי היה ההפך מארמני, וכמובן יהודי היה ההפך מכולם. בן לילה התברר כי לא היה ממש בגבולות שהמשטר הישן שקד לטוות בין מרכיביה הדתיים של האימפריה. מה גדולה הייתה הקלות שבה נרגני האתמול מחלו על כבודם, היטהרו מחטאיהם, ונפלו בעונג בזרועותיה של החירות. מה לך עניין אנושי מאחד יותר מאשר הכמיהה לדמוקרטיה. כל השאר הלוא הוא תוצאה של שיסוי ציני.
צעירים, אבל לא טורקים?
הקורא המלומד רשאי לגחך. האופוריה של מהפכת 1908 התאדתה לאטה, ואחר כך לא כל-כך לאטה. ארבע שנים אחר כך כמעט כל מחוזותיה האירופיים של טורקיה אבדו, כולל עיר הבירה האמיתית של ועד האחדות והקדמה, סלוניקי (תוצאה טרגית במיוחד, שהבטיחה כעבור שלושים שנה את השמדת הקהילה היהודית המפוארת, כאשר יוון נפלה בידי הנאצים). שבע שנים לאחר החיבוקים בפרהסיה, ממשלתו של ועד האחדות והקדמה הוציאה לפועל את רצח העם הארמני. אולי מיליון וחצי נהרגו או מתו במהלך גירושם אל המדבר הסורי. נוכחות ארמנית של 2,500 שנה באנטוליה הגיעה אל קצה.
הניסיון לכונן זהות "עות'מאנית" נחל כישלון חרוץ. הוא היה תלוי בראש ובראשונה בהצלחתם של הטורקים הצעירים (כינוי לא מדויק, עם אסוציאציות מטעות) לשכנע את הערבים שהם אמנם צעירים, אבל אינם טורקים. הפרלמנט באיסטנבול היה בשנותיו הראשונות יורה רותחת של רטוריקה. הוא מילא תפקיד לא מבוטל בהתגבשות הכרה לאומית ערבית, אם כי היסטוריונים חלוקים בשאלת מקורותיה ויעדיה. אבי ההיסטוריונים הערביים המודרניים, ג'ורג' אנטוניוס, נוצרי פלסטיני, חשב שהערבים עלו על דרך נפרדת עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. אחרים חשבו שהאופציה הלאומית הייתה תוצאה של חולשת המדינה העות'מאנית. לפי הדעה הזו, אילו מהפכת 1908 הייתה מצליחה ללכד את המרחב, ולבלום את חדירת אירופה, הערבים היו נכונים בהחלט לחיות במדינה עות'מנית מאוחדת, אם גם מבוזרת ורבת אוטונומיות.
גלריית המנוולים
ספק אם הצירים הערביים בפרלמנט הרימו את קולם בתלונה מרה יותר מאשר זו על ההתיישבות הציונית בדרום סוריה (הלוא היא פלשתינה של ימי המנדט). באחד הדיונים נכח שר הפנים טלעת פאשא, לימים ראש הממשלה האחרון של הקיסרות בזמן התמוטטותה, בסוף מלחמת העולם הראשונה. טלעת השיב לערבים כי החוק מתיר ליהודים לרכוש קרקעות בכל מקום באימפריה זולת ערי הקודש מכה ומדינה.
הפרשנות ההיסטורית של האחים המוסלמים העמידה את טלעת סמוך מאוד לאטאטורק בגלריית המנוולים. הם הרסו את הח'ליפות, הם הסגירו את טורקיה לרעיונות מערביים נפסדים, לאתיאיזם; והם כמובן קשרו קשר עם הציונים. בעולם הפנטזיות האסלאמיסטיות גם אטאטורק וגם טלעת היו יהודים, או יהודים למחצה, או יהודים חבויים.
אביב העמים העות'מאני הסתיים באסון כבד. מאה שנה אחר כך אביב העמים הערבי מפרפר על פי תהום. כמו חיבוקי טורקים וארמנים במרכז איסטנבול ב-1908, גם חיבוקי מוסלמים וקופטים בכיכר תחריר ב-2011 מתפתחים לחזיון שווא, לאקורד הפתיחה של טרגדיה.
מעשה אירוניה, הרפובליקה הטורקית היא עכשיו הארץ היציבה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון. ראש ממשלתה הניאו-אסלאמיסטי והניאו-עות'מאני חגג בתחילת השבוע ניצחון בחירות שלישי רצוף. הוא מתכנן משטר נשיאותי שיאפשר לו להיות בצמרת עוד שנים רבות. לא היה לטורקיה שליט חזק ממנו מאז אטאטורק, חוץ מזה שהוא מהרהר לא באטאטורק ולא בטלעת פאשא, אלא בסולימאן המפואר.
מעגלים נסגרים, מעגלים נפתחים, והכול איכשהו נראה ונשמע כמעט אותו דבר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
