על חיי אדם וחיי רוח: הקשר בין אמנות להון אינו מוקצה

כמתוך מעגליות המחברת לידה ומוות, חודשים ספורים לפני חנוכתו של האגף החדש ושובר המוסכמות במוזיאון תל אביב, הלך לעולמו פרופ' מוטי עומר, מי שזהו היה מפעלו המרכזי בשמונת השנים האחרונות.

מוטי היה מופת של מולטי-טאסקינג מעורר קנאה: הוא ניהל את מוזיאון תל אביב במשך 16 שנים והיה אחד הקולות המשפיעים במחקר, באוצרות ובעיצוב פניה של האומנות הישראלית. את תוכניתו השאפתנית לקידום המוזיאון ולהרחבתו הוציא לפועל באמצעות חשיבה יצירתית, חדשנית ובעיקר - וזאת הייתה גדולתו - אמיצה ובלתי מתחסדת.

המטרה הייתה העיקר והמטרה הייתה להיות עמוד תווך בתרבות הישראלית, מתוך הבנה עמוקה שמדובר בנושא בעל חשיבות גורלית. כמו הרבה אנשים שעשייה בדמם, לאורך השנים התמודד מוטי עם ביקורת על יחסיו עם בעלי ההון ועל פועלו בגיוס תרומות למוזיאון.

הרבה צביעות יש בביקורת הזו, אם מביאים בחשבון שהאמנות התקיימה במשך מאות שנים תחת הברית בין האומן והפטרון - ולמה היום פתאום האצילות פחות מחייבת? עד כמה שהתמונה הרומנטית של אמן הרעב ללחם צרובה בתודעתנו, סירב מוטי לנתק את האומנות ממציאות החיים וביקש להנגיש אותה לציבור הרחב.

כדי ליצור אמנות טובה, צריך לאפשר לאמן להתפרנס מיצירתו. כדי להציג אמנות טובה חייבים למצוא מקורות תמיכה שיאפשרו ליצור סביבה מעודדת ומפרה מבחינה תרבותית. מוטי ידע להבחין בין עיקר לטפל והאמין כי המחיר של גיוס תרומות לטובת קידום האמנות והזרמת אמצעים לחיזוק חיי הרוח והתרבות במדינה, בטלות בשישים לעומת היתרונות המשמעותיים לחברה ולציבור בישראל.

כחברת סגל ההנהלה של מספר מפעלים פילנתרופיים, תמיד הייתי מלאת הערכה לראייתו מרחיקת הלכת, המפוכחת והערכית של פרופ' עומר. דווקא ההיכרות הקרובה שלי עם שני צידיו של אותו נושא והשילוב שאני מתקיימת בו מדי יום בתפר בין חיי מעשה לרוח האדם, בין בריאות לתרבות, מאפשרת לי פרספקטיבה רחבה שגורמת לי להוקיר מחדש את גישתו המציאותית ונטולת הפניות.

האם על חיי הרוח חלים חוקים אחרים מאשר על חיי אדם? חקר הסרטן מתאפשר הודות לתרומתם הנדיבה של בעלי הון. אגפים חדשים בבתי חולים נבנים בעזרת גיוס תרומות, מצילים חיים ועוסקים בעבודת קודש. מדוע מה שמובן מאליו בבית חולים, במכון מחקר או במוסד אקדמי הופך לכלי לניגוח ולמוקצה בכל הנוגע לתרבות, לאמנות ולחיי הרוח שלנו?

אני משוכנעת שאין עלינו לנתק את האומנות ממציאות החיים או להגביה אותה למגדל שן בלתי נגיש, היא חייבת להתקדם יחד איתנו אחרת תישאר מאחור, נחלתם של מתי מעט, של אליטה מצומצמת. אם הדרך לעשות זאת, היא בין היתר באמצעות גיוס תרומות, הרי שמדובר במטרה חשובה מאין כמוה ויש לקיימה, על מנת שפועלו ומורשתו של פרופ' מוטי עומר ז"ל לקידום האומנות והתרבות בישראל ימשיכו לחיות בקרבנו. שהרי זוהי האמנות: מעגן של נצחיות בתוך מעגליות של חיים ומוות.

■ הכותבת הינה יועצת תקשורת ופרסומאית מנכ"ל ובעלים של חברת SMG, חברה בחבר הנאמנים של מוזיאון תל אביב ויו"ר ארועי האגף החדש, חברה בחבר הנאמנים של "האגודה למלחמה בסרטן" ויו"ר חטיבת פעילות חו"ל