סיפורי הצלחה: הספרים המומלצים ביותר שיצאו בשנה האחרונה

ספרות כללית

כישרון ייחודי: "מגע הקסם של הבל גאגין", אמנון דנקנר, אחוזת בית, 331 עמ'

אחת התופעות הבולטות בספרות הישראלית לאורך 60 שנות קיום המדינה היא ספרי הגעגועים לארץ ישראל הישנה והטובה, לירושלים של פעם, או לארצות המוצא של המחבר. למעשה, רומנים קלילים או ספרי מתח מקומיים כמעט לא היו קיימים עד לפני כ-30 שנה לערך. ובכן, כמי שקורא לא מעט ספרות מקורית, אני יודע עד כמה קשה לכתוב ספר המעורר נוסטלגיה. יותר מכך, להצליח לעורר נוסטלגיה לתקופה שבה הקורא אפילו לא חי זה עסק קשה בהרבה ודורש כישרון ייחודי.

ובכן, אוסף סיפורי הבל גאגין, השערוריות זוטא המרחשות כמעט בכל עמוד ושאר הדמויות המסתובבות באותה ירושלים של אחרי קום המדינה שאולי הייתה קיימת ואולי לא (סביר להניח שלא אבל למי אכפת), גרם לי כקורא ביקורתי לא רק להנאה מרובה ולצחוקים פרועים אלא גם ממש לטעום על קצה לשוני, לשמוע באוזניי את הקולות ולראות בעיני רוחי את התקופה עליה הוא כותב, לחבב את הדמויות ולהזדהות עם שאיפותיהן, משונות ככל שיהיו. מקסים.

טעם של עוד: "משחקי הרעב - התלקחות", סוזן קולינס, כנרת, 350 עמ'

על פניו, ספרי המשך אינם חביבים עליי במיוחד מסיבה אחת: להבדיל מיצירות שמראש נכתבו כסדרה, ספרים שיצאו לאור כמות שהם ורק אחרי ההצלחה נכתבו להם ספרי המשך כמעט תמיד חשודים בעיניי. מאידך, כשזה מצליח - זה מצליח.

ובכן, בספר הראשון ("משחקי הרעב") קיבלתי כקורא את קטניס הצעירה, דמות שקל להזדהות עימה ועם חבריה, בתוספת סיפור הרפתקאות קולח, בעולם דמיוני המחולק לאזורים, לשליטים ולנתינים. עולם המזכיר משטרים טוטליטריים כמו ביצירת המופת "1984" וב"עולם חדש מופלא". באופן טבעי, היה חסר לי בספר הראשון קצת יותר על העולם עצמו - איך באמת בנוי המשטר המתואר בספר, מיהם בעלי הכוח האמיתי, על מה עומד הקונפליקט המרכזי, ובעיקר מה יקרה מעתה והלאה. ובכן, ספר ההמשך "התלקחות" לא רק עונה על מרבית השאלות, שומר על המינון הגבוה של הרפתקאות ומעמיק את דמותה של קטניס, אלא נגמר בטעם של עוד (ואני כבר יודע שיש עוד). בקיצור, לא יצירת מופת, אבל לצעירים ולצעירים ברוחם - ספר מושלם לשעות הפנאי.

ראוי להפוך למיתוס: "הילד של המכשפה", מייקל גרובר, הוצאת מטר, 303 עמ'

מיתולוגיות, בין אם היסטוריות ובין את מודרניות, הן יצירות גדולות מהחיים. הן תמיד ענקיות, מלאות בהגזמות פראיות, מתעללות בחוקי המציאות, פועלות לפי היגיון פנימי משל עצמן ושורדות את הזמן, מאחר שבבסיסן הן עוסקות בערכים המשותפים לכל בני האדם מימי קדם ועד לימינו אנו.

בשנים האחרונות, מנסים סופרים רבים לכתוב מחדש את המיתוסים הוותיקים, לשחק עימם ולהעניק להם פירושים שונים ומשונים ונוטלים לידם את החירות להשתמש במיתוסים הוותיקים כדי לספר סיפור חדש לחלוטין.

"הילד של המכשפה" מתחיל בנקודה המוכרת לכל חובב ספרי אגדות עם - ילד מכוער ננטש ביער של המכשפה. המכשפה האחראית על היער מאמצת אותו אליה ומנקודה זו ואילך דברים שונים ומופלאים מתרחשים. הסופר אפילו משתמש באותה השפה המיושנת, אבל אז הוא פונה למגרש שונה לחלוטין, המגרש שבו כל הידוע לנו על אותם יצורים ואותן האגדות משתנה והופך לחומר חדש שלמרבה ההפתעה עקבי ומשכנע לא פחות מאבות אבותיו. ספר מבריק ומשובח שראוי לו להפוך למיתוס בעצמו.

סיפורים רוויי חוכמה: "לילות ערב - מבחר מאלף לילה ולילה", כרך ב, בבל, 434 עמ'

אם כותב שורות אלו אינו טועה בגדול, אין מישהו שקורא ספרים ו/או מתעניין איכשהו בתרבות שלא מכיר לפחות את המושג "אלף לילה ולילה". אי לכך, אין טעם להרחיב על המושג. יתרה מכך, בגלל שאני גם לא קורא ערבית אינני רואה לעצמי זכות (או מקום) להתעסק בענייני התרגום ואיכותו. מאידך, אחרי כל-כך הרבה שנים שבהן התרבות המערבית התעקשה לדחוף את "אלף לילה ולילה" לסרטי הילדים או לספרי הילדים, ראוי וחשוב להזכיר גם לקורא הישראלי ש"אלאדין" הוא לא רק סרט מצויר של וולט דיסני אלא חלק מיצירת מופת בת אלמוות, ו"שחרזדה" היא לא רק יצירה מוזיקלית של רימסקי קורסקוב, אלא קודם כל סיפור מסגרת נפלא ומבריק ליצירה ארוכה בעלת מוסר השכל. למעשה, "אלף לילה ולילה" הוא מחרוזת סיפורים פשוטים ומורכבים, קלילים וקשים, חכמים וטיפשיים, בקיצור, אוסף סיפורי חוכמה עממית שכוחם לא נס. במילים אחרות, חלון מבריק להבנה והתענגות על חלקיה המפוארים של תרבות עתיקה שעשרות מיליוני בני אדם עדיין חיים לאורה.

הפתעת השנה: "אמברוויל", טים דיוויס, מטר 331 עמ'

לא לעיתים קרובות אני נתקל במשהו שמחוסר מילים אחרות אני מכתיר אותו כ"הפתעת השנה" עבורי. ולמה אני מתכוון? ובכן, כשספר מצהיר על עצמו שגיבוריו הם בובות פרווה (אריק הדוב, מרק הנחש וכו'), אני מחייך וחושב לעצמי: "נו, הנה עוד סופר שוודי מתחכם...".

אבל אחרי כמה עמודים אני מתחיל להבין שלמרות הכול, נפלתי למלכודת הידועה של הנחות מוקדמות (ומטופשות כמובן) ולמעשה, אני שקוע עד למעלה מאוזני בחבית חומר נפץ עטופה במתיקות מסחררת. ואז אני גם מבין שטעיתי בהבנת הנקרא. למעשה טעיתי עד כדי כך שכבר לא היה אכפת לי שזה לא ספר שהייתי מעניק לו את התואר "ספרות יפה", ואפילו לא קרוב לכך. יתרה מכך, בחלקים לא מעטים בספר אף התכווצו פניי במורת רוח לאור הסגנון הפשוט והקליל לכאורה שבו הוא כתוב. ולמרות זאת מצאתי את עצמי ממשיך עוד ועוד עד העמוד האחרון. לסיכום: יצירה מרתקת ומפתיעה, אנלוגיה אינטליגנטית להפליא על הפכפכנותו של המין האנושי ועל האכזריות המובנית בכל אחד מאיתנו.

ספרות עסקית

כך תיחלצו מהלופ: "כריש מול סרדינים", חזי שטרנליכט, הוצאת כוכביא, 211 עמ'

מה משותף לג'ורג' סורוס, וורן באפט וביל גייטס? הכסף כמובן. אבל לפי חזי שטרנליכט זוהי רק התוצאה. הדבר המהותי שמשותף להם הוא כמה קווים מנחים בצורת החשיבה, שרובנו, מה לעשות, לא ניחנו בהם. דרך מחשבה זו היא שהופכת את אותם בעלי הון ל"כרישים", ומשאירה אותנו בגדר "סרדינים", שממשיכים להיאבק עם האוברדראפט.

שטרנליכט, הפרשן הכלכלי של העיתון "ישראל היום", מספר שאי-הוודאות האופפת את חסכונות כספי הפנסיה של הציבור היא שנתנה את הדחיפה לכתיבת "כריש מול סרדינים - הדרך שלך להשיג הצלחה כלכלית".

ואכן, הספר דן בהרחבה בסוגיית החיסכון הפנסיוני, ואף מעלה "הרהורי כפירה": האם כדאי לנסות להתעשר באמצעות השקעת הכסף הזה בעסקים, במקום לבנות על קצבה עתידית שלא תספיק, קרוב לוודאי, כדי לקיים אותנו?

הספר - אם תרצו מעין גירסה מקומית של "אבא עשיר אבא עני" - מציע שמונה שלבים להפוך מסרדין לכריש, וטכניקות לביצוע הצעדים הללו. שטרנליכט גורס כי הדברים שנראים למרבית הציבור כבטוחים, כמו הפרשה לפנסיה, עלולים להתנהל כמסוכנים בהרבה מחלופות אחרות. זה אחד הדברים שמותירים את הסרדינים מקובעים למסלולם, שממנו הם תופסים את הכרישים כתאבי סיכון.

כלכלה התנהגותית: "לא רציונלי אבל לא נורא", דן אריאלי, תרגום מאנגלית: לי מיכאל ברגר, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 334 עמ'

מי שמצא את עצמו פעם נאחז בציפורניים בפק"מ עם ריבית עלובה, ובאותו זמן משלם ריבית גבוהה פי עשרה ויותר על האוברדראפט, שאל את עצמו בוודאי מהו אותו כוח טמיר שמונע ממנו לפתוח לעזאזל את הפיקדון ולשפוך את תכולתו אל תוך חשבון העובר ושב.

פרופ' דן אריאלי, כלכלן התנהגותי, כבר חשף בספרו הקודם "לא רציונלי ולא במקרה", את המנגנונים הלא רציונליים הסמויים שפועלים בבסיס קבלת ההחלטות שלנו, וגורמים לנו לחזור על אותן טעויות שוב ושוב ולהנציח אותן.

בספר הנוכחי הוא מחזק טענה זו, אבל מספק נחמה: "לא נורא שזה ככה".

למה לא נורא? כי גם אם יכולת השיפוט שלנו מושפעת מציפיות, מרגשות ומנורמות חברתיות, יש לכך גם יתרונות רבים בחיי היומיום, בעבודה וגם בבית.

הנטיות האי-רציונליות שלנו יכולות להוות לעתים יתרון של ממש, מפני שהן מסייעות לנו, למשל, להסתגל בהצלחה לסביבה חדשה, לתת אמון באנשים ואפילו לאהוב את ילדינו. "לא רציונלי אבל לא נורא" מסביר כיצד לרתום את דפוסי החשיבה המוטים שלנו לטובתנו, ולשפר את הדרך שבה אנחנו עובדים, יוצרים ומנהלים את חיינו.

סיפורו של סמל התעשייה הישראלית: "איש ליד מכונה", סטף ורטהיימר, הוצאת משכל (ידיעות ספרים), 383 עמ'

סיפורו של סטף ורטהיימר הוא ההוכחה לכך שחלומות יכולים להפוך למציאות - אם רק טורחים להגשים אותם. אולי הדבר קשור לסיפור על המטפלת שלו, שאותו מביא ורטהיימר בתחילת הספר, שאילצה אותו ללכת אחריה מרחק של שלושה קילומטרים מהכפר שבו התגורר בגרמניה עד לתחנת הרכבת. "מאז", הוא אומר, "הקפדתי לא ללכת אחרי אף אחד".

הספר מגולל את סיפורו של סמל התעשייה הישראלית החל מילדותו בגרמניה, העלייה לארץ, הפלמ"ח ותחילת הדרך בתעשיית ייצור הנשק, ההבנה שעתיד המדינה טמון גם בייצוא - ובעקבותיה הקמת מפעל ישקר, שהפך לסיפור ההצלחה התעשייתית הגדול במדינה ונמכר לאיל ההון וורן באפט תמורת 4 מיליארד דולר.

חשובה לא פחות היא תרומתו של ורטהיימר לחינוך לעבודה וליזמות תעשייתית, שמוצאת את ביטויה בגני התעשייה בגליל ובנגב ובתרומתו להקמת כפר ורדים ואזור התעשייה בתפן, שהפך לאימפריית ייצוא.

סיפורו של ורטהיימר, חתן פרס ישראל, הוא אולי המקרה הבולט ביותר של הגשמת הרעיון הציוני, המקום שבו המילים הגבוהות פוגשות את המעשה.

אורוול במספרים: "אשפי המספרים", סטיבן בייקר. תירגם מאנגלית: גיא הרלינג. הוצאת מודן, 281 עמ'

בסרטו של הבמאי הבריטי מייק לי "עירום", מ-1993, אומר הגיבור ג'וני לשומר הלילה בריאן: "מהו הסימן? הסימן הוא הברקוד, הברקוד שנמצא בכל מקום, על כל נייר טואלט, על כל חבילת קונדומים ועל כל פשטידה מחורבנת...מה זה אומר? שאף אחד לא יוכל לקנות או למכור בלי הסימן. ועכשיו, מה שהם מתכננים לעשות כדי לחסל את ההונאות בכרטיסי אשראי וליצור חברה נטולת מזומנים - וכבר ניסו את זה על חיילים אמריקנים - הם הולכים לקעקע לך את הסימן הזה בלייזר מתחת לעור, על יד ימין או על המצח".

החזון של לי משלהי המאה ה-20 נראה פחות אפוקליפטי כשקוראים בספרו של סטיבן בייקר. "אשפי המספרים" עוסק במידע הרב שאותו אנו מפיצים סביבנו בעידן הטכנולוגי על כל צעד ושעל - כשאנו גולשים באינטרנט, מדברים בטלפון הסלולרי או קונים באמצעות כרטיס אשראי.

כאן נכנסים לפעולה אותם אשפים, שבאמצעות מודלים מתמטיים לוקחים את המידע הזה - אינסןף המספרים שאנו זורים סביבנו - ומתאימים לנו מבצעי מכירות, בני זוג, מקומות עבודה וטיפול רפואי.

בייקר, סופר ועיתונאי, יוצא למסע בעולמם של המתמטיקאים ואנשי המחשבים השולטים במידע של חיינו, ומעלה שאלות מהותיות ביותר לגבי העתיד.

תמיד אותו שילב: "בוער בעצמותיי", איציק אורן, "גלובס הספרייה", 196 עמ'

אז נכון שיש מקומות זולים יותר, אבל אחרי מסעות רבים ומתישים לגבעת שמואל, לפתח תקווה ואפילו לדליית אל כרמל, בחיפוש אחר ציוד תינוקות פחות יקר, ובהמשך אחר צעצועים יותר זולים לילדים, מצאנו את עצמנו חוזרים תמיד לשילב. נכון, נשארו תלושים מהבריתה, אבל זה לא רק זה.

חלק מסוד ההצלחה של הרשת מתגלה בספר "בוער בעצמותיי". לפני 35 שנה הקים איציק אורן יחד עם אשתו שושי את חברת שילב. לפני 20 שנה הקימו השניים את חברת טייני לאב - כיום מותג בינלאומי לצעצועים התפתחותיים.

בספר מספר אורן על ילדות כבן להורים יוצאי עיראק, על מאבקי ההישרדות שלו במערכת החינוך הישראלית, על יוזמות וכישלונות ולבסוף על ההצלחה פורצת הדרך שלו.

הספר שם דגש חזק על האופן שבו ניתן להשיג איזון בריא והכרחי בין עסקים לחיי משפחה, ואינו פוסח גם על המשברים המשפחתיים שבדרך, ועל מציאת הפתרונות. עם זאת, לא מדובר בעוד סיפור מוכר על זוג שהצליח "לעשות את זה": גם לחיות יחד וגם לעבוד יחד, אלא על אמונה והשקפת עולם שהן גם העומדות בבסיס העקרונות שמנחים את הרשת.