דווקא כמי שמשתייך לציבור הדתי לאומי, אני מבקש, לצאת מכאן בקריאה חד-משמעית לראשי הציבור הדתי לאומי מהעולם הפוליטי, העסקי והציבורי: אתם הראשונים שצריכים לבוא בדברים עם הרמטכ"ל ואף למחות כנגד השינוי המוצע בנוסח ה"יזכור" מ"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו " ליזכור אלוקים את בניו ובנותיו".
מי זוכר את ברל כצנלנסון
"יזכור" אינו תפילה שפרצה את גדרי בית-הכנסת ומצאה עצמה בטקסים אזרחיים בדומה לתפילת אל מלא רחמים ואמירת קדיש. ה"יזכור" הוא קטע ספרותי שחיבר ברל כצנלסון, מייסד ההסתדרות ואבי תנועת העבודה, מיד לאחר קרב תל-חי.
אם נחדד מעט את זיכרוננו לנאמר בטקסי הזיכרון לשואה וחללי מערכות ישראל נראה שנאמר כמעט בנוסח קבוע: "הציבור מתבקש לעמוד על רגליו לקריאת יזכור ולתפילת אל מלא רחמים". הבחנה בין קריאה לתפילה. מי שמבקש להניח לראשו של ה"יזכור" הציוני-אזרחי-חברתי כיפה בו ברגע מוחק ממנו את צבעו הכחול לבן.
חשוב להבהיר מהיכן נולד הבלבול: בקרב עדות אשכנז נהוג בחלק מהמועדים לקיים תפילת יזכור עבור מי שאיבד אחד מקרובי משפחתו. מדובר בתפילה אישית שנאמרת גם על מי שהלך לעולמו בשיבה טובה על-ידי קרוב משפחתו. הרבנות הראשית החליטה להוסיף לתפילה זו שני קטעים: האחד לזכר נספי השואה והאחר לזכר חללי מערכות ישראל. והנה, בזמן תפילת ה"יזכור" נוהרים לבתי-הכנסת ציבור רב שאינו נמנה עם ציבור שומרי המצוות, ויש מי שאף מגיעים לבית-הכנסת רק כדי להיות בו בעת אמירת תפילה זו.
שני קטעי ה"יזכור" מבטאים בפועל שני דגלים בחברה הישראלית. "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו" - זהו "יזכור" ציוני -חברתי-אזרחי, שקהל המטרה שלו הם אזרחי ישראל ובמרכזם המשפחות השכולות. "יזכור אלוקים את בניו ובנותיו" - זה "יזכור" דתי המופנה כתפילה מתוך כותלי בית-הכנסת ופונה על האלוקים.
הציבור היחיד שבמסגרת תפיסת עולמו מבטא נשיאה של שני הדגלים הללו דגל הציונות ודגל הדתיות הוא הציבור הדתי לאומי ולכן חובתו לדרוש הנפה מתמדת של שני הדגלים, הותרה חד-משמעית של שני קטעי ה"יזכור".
אם תמשיך הנהגת הציונות הדתית בשתיקתה כנגד הניסיון להחזיר בתשובה את ה"יזכור", יהווה הדבר התקפלות ציונית דתית בפני תפיסות אנטי ציוניות.
גירוש המשפחות השכולות
במשך שנים רבות נתפסה הצינות הדתית בקרב כלל הציבור בישראל, כחברה שיש בה יותר מאשר רק דתיות מוקפדת. קטע ה"יזכור" כפי שחיבר אותו ברל, אינו עומד בטקסי הזיכרון לבדו. יחד עמו דרים פרק תהלים, אל מלא רחמים ואמירת הקדיש. לא מופרח להניח שבקרב המשפחות השכולות, יש מי שהמוטיבים הדתיים הללו לא מסמלים דבר, ודווקא הקריאה "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו" שומרת עליהם, כמשפחות שכולות, מורמות מעם. האם נכון היה גם כאן "לדחוף" דתיות יהודית? לא בעיני.
על הציונות הדתית לקבל את כל הקשת אלו הדתיים ואלו שאינם ולאפשר להותיר את "יזכור עם ישראל" מחוץ לבית-הכנסת ואת "יזכור אלוקים" בתוככי בית-הכנסת. לסיום אבקש לרענן את זיכרוננו בכעס שהיה על המחנה הציוני הדתי בזמן יישום תוכנית ההתנתקות ביחס לתפילה לשלום המדינה. רבים מבתי-הכנסת הציונים דתיים השמיטו את המשפט שאמר:" ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו" היות ואין זה יתכן , לדידם אז, שהמדינה תגרש אדם מביתו.
מי שמבקש להחזיר את ה"יזכור" בתשובה מבקש לגרש חלק מהמשפחות השכולות מטקסי הזיכרון וכנגד זה דווקא ראשי הציונות הדתית צריכים להשמיע קולם. וכן, זה שעם ישראל זוכר אינו על חשבון זכרונו של אלוקים.
רועי לחמנוביץ' הוא יועץ שר הפנים ויו"ר ש"ס לתקשורת ומרצה לתקשורת במכללת "ספיר"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
