מאמין במשהו

לבי-לבי לראש הממשלה. ממה נפשך, הוא נהג באתגר קרת כדרך שאתגר קרת היה רוצה שינהגו בו: כאיש הרוח, לא כרפורטר בעל סדר יום. אמנם עורכי "הארץ" ביקשו מקרת להתחפש לשליחנו ברומא, אבל לבנימין נתניהו ולמלוויו הייתה בהחלט הזכות להניח שאתגר קרת אינו כאחד הרפורטרים.

כטוב לבו ברוח, מר נתניהו דיבר עם מר קרת על הקונטקסט הרחב. במקום לבזבז זמן על שאלות קמעוניות, על מחיר הקוטג'ים בהתנחלויות, ראש הממשלה דיבר על המגמה ההיסטורית. בתשובה עקיפה לשאלותיהם של כל מיני כותבים, בדרך כלל לא מידידיו, נתניהו הראה שהוא דווקא "מאמין במשהו".

המירכאות כאן מכוונות לספק-שאלה שהצגתי כאן לפני ארבעה שבועות, בעקבות הכרזת ראש הממשלה בלשכה הסגלגלה, שלא תהיה חזרה לגבולות 1967. "הוא מאמין במשהו, בטוח שהוא מאמין במשהו", שיערתי. "אני מאמין שהוא מאמין במשהו. אדם אינו נמצא בפוליטיקה המפלגתית במשך 24 שנה מבלי להאמין במשהו. עכשיו אין עוד מנוס מלהניח שהוא מאמין כי מכאן ואילך תתהפך החרב".

ובכן, בזכות יוזמתו הספרותית (מעוררת ההערצה כשלעצמה) של הארץ, נתניהו התפתה לנוכחותו של איש הרוח כדי לאשר את המובן מאליו. לא יהיה פתרון לסכסוך, הוא אמר.

"שורק את מוצרט באמבטיה"

את נתניהו תוקפת לפעמים זחיחות דעת כאשר הוא מדבר עם אנשי רוח שמאליים. אף כי הוא עלה ממעמקי הימין, יש לו צורך מעניין להוכיח (להם? לעצמו?) שהוא מסוגל להתנבא בלשונם. לפעמים הוא אפילו מהלך עליהם קסמים. ערב הבחירות שהחזירו אותו לשלטון הוא זימן אליו שורה של אנשי רוח ואקדמאים, הנמצאים פחות או יותר שמאלה מן המרכז, ודיבר איתם על משנתו ועל תוכניותיו. הוא השתדל להניח את דעתם, שהוא אינו חוזר אל השלטון כדי להשהות פתרון או חלילה כדי לסכל אותו.

מספר לא מבוטל של שומעים האמינו לו, וגם התחלקו אחר כך באמונתם. הם כנראה לא הצביעו בעדו, אבל היו מוכנים להניח לו ליהנות מן הספק. אחדים אפילו חשבו שהוא "אדם אחר". אכן, אנשים ליברליים (פחות או יותר) להוטים להניח את פוטנציאל תיקון העולם של יריביהם. קשה להיות ליברל - ולהניח כי יצר האדם רע מנעוריו. אבל, כפי שהואיל להזכיר לנו יוסי ביילין בשבוע שעבר, רק מפני שאדם שורק את מוצרט באמבטיה אין לשכוח שהוא שואב את כוחו הפוליטי מהפחת שנאה (בכתבה על אביגדור ליברמן, בערוץ 2).

ראש הממשלה אינו מנסה עוד לשכנע את השמאל שהוא השתנה. אבל אולי הוא מכין כתב הגנה, שיניח את דעת האדיטוריאליסטים העומדים טיפונת שמאלה מן המרכז, לפחות אלה המגלים נכונות תקופתית לעזור לו להעמיד פנים. בכתב ההגנה הזה לא ידובר בזכות ההשתטחות אצל יוסף הצדיק, אלא ברוחות ההיסטוריה. יעלה ממנו פיכחון שקט, והוא ינוסח בפסימיות קונסטרוקטיבית. הבה נודה - הוא יגיד - שאין כל סיכוי לפתרון. הבה נעמוד במקום שאנחנו עומדים לא מפני שאנחנו אוהבים את המקום הזה, אלא מפני שאין מפניו מנוס.

במלחמה הקרה-בדרך-כלל עם מבקשי נפשה, ישראל אינה מסוגלת לנחול ניצחון מסיבי מבלי להפסיד הרבה יותר מדי. ממילא, המלחמה הזו נועדה להימשך שנים, אם לא דורות. בנסיבות כאלה, בעיצומה של המלחמה הקרה בין מזרח למערב, בתחילת הרבע השלישי של המאה ה-20, שורה של חברות מערביות שקעו במצב רוח של ותרנות ושל תבוסנות. הגירה קטנה אך איכותית מן השמאל ימינה מילאה תפקיד לא מבוטל בעליית ימין נחוש דעת לשלטון, שמנהיגיו הצליחו להזכיר לרוב האוכלוסייה מה באמת מוטל על כפות המאזניים. באמריקה הם נקראו "השמרנים החדשים", באירופה היו "פילוסופים חדשים". הייתכן שראש הממשלה מקווה להגירת "לאומיים חדשים" ימינה?

הנקמה, המהפכה, הפוטש

כך או אחרת, העיקר הוא שאנחנו יודעים עכשיו רשמית כי ראש הממשלה אמנם "מאמין במשהו", והמשהו הזה אינו אלא "קיר הברזל" של האב המייסד. המפלגה שהוא שייך אליה כלל אינה מפלגה במובן הפוליטי המודרני. אמנם הסבתא של הליכוד הסמיכה את המושג "מפלגה" לשמה. אבל המפלגה הרוויזיוניסטית הייתה תנועה אותוריטרית עם צבא פרטי ועם פולחן האישיות של המנהיג. היא הייתה שייכת לקרקע שעליה נבטה, זו של מזרח אירופה בין שתי מלחמות העולם, עם מראיות עין פרלמנטריות ועם מעט מאוד ליברליזם. המנהיג העליון של המפלגה אמנם היה גאון ספרותי ולשוני, ונואם מהולל ורב השראה, אבל היה משולל הבנה פוליטית. החלטתו של ז'בוטינסקי לפרוש מן ההסתדרות הציונית, לפני 77 שנה, דנה את המחנה הלאומי לארבעים שנה של חוסר רלבנטיות.

ז'בוטינסקי מת ב-1940. יורשיו הקיצונים ממנו הקימו לימים ארגון פוליטי חדש, מבלי לתבוע לעצמם את התווית מפלגה. "תנועת החירות" היא הורתו של הליכוד, ואף כי נבלעו בו, בליכוד, יסודות אחרים, טביעות אצבעותיה של אימא ניכרות בכול. היא לא נולדה לתכסיסים פרלמנטריים, אף כי נאלצה להסתפק בהם במשך שנים. היא נולדה למהפכה. היא הייתה קרובה לחולל מהפכה, ב-1948, כאשר הבריחה אוניית נשק עד חופי תל אביב.

באיזו מידה התקרב מנחם בגין לפוטש, כאשר קרא בחזית הכנסת ב-1952, בהפגנה נגד השילומים מגרמניה, "היום אתן את הפקודה 'דם'"? מי יודע. באותה מידה קשה לדעת למה התכוון, ב-1944, במהלך "עונת הציד" ("הסזון") של מוסדות היישוב נגד לוחמי האצ"ל המורדים, כאשר הכריז, "שלם נשלם לך, קין". לפחות רטורית, התנהגות אלימה נגד רצונו היציג של הרוב נשארה אופציה. מפלגה פוליטית עם אופציה של אלימות אינה יכולה לטעון שהיא דמוקרטית.

על מה מפלגה צריכה לוותר

התיימרויותיהן הדמוקרטיות של מפלגות קומוניסטיות במערב אירופה בשנות ה-70, עוד לפני התמוטטות ברית המועצות, נבחנו על יסוד נכונותן לוותר על שני עקרונות פעולה מרכזיים: החתירה ל"דיקטטורה של הפרולטריון" ו"צנטרליזם דמוקרטי" (זאת אומרת, ציות חסר פניות להחלטות ההנהגה והיעדר כל דמוקרטיה פנימית). כל זמן שלא ויתרו, הן לא יכלו להיחשב לדמוקרטיות או למודרניות; משעה שוויתרו, הן יכלו להיחשב לדמוקרטיות ולמודרניות, אבל לא היו עוד קומוניסטיות. כיוצא בזה גם הליכוד.

החירותיזציה של הליכוד על כל גלגוליו הבטיחה את ניצחון "התנועה" על "המפלגה". היא מעולם לא ויתרה רשמית על חזון ההתפשטות הטריטוריאלית, על "קיר הברזל", על ה"אוואנטורה" (קריאת הבוז של ז'בוטינסקי ב-1932 לשלטון החוק, לחופש הדיבור ולרצון הרוב). מן ההזכרות האלה נודף כמובן עובש, אבל מה אפשר לעשות אם החזון ההוא מסרב להתיישן, וחוזר ומוצא מן הנפטלין?

הפרגמטיות הצרופה של רוב היישוב פטרה את הציונות מן הצורך להעמיד את חזון ז'בוטינסקי במבחן. נחמת שנות ה-30, ה-40 וה-50 אינה עומדת עוד לציונות. בהפציע עידן ארוך של בכורת הימין, מפלגה מהפכנית, לא-ליברלית ולא-דמוקרטית מקבלת את ההזדמנות הבטוחה לנסות את קיר הברזל ואת האוואנטורה. אין בררה אלא להתנחם בידיעה שמנהיג התנועה הזו לפחות מאמין במשהו.