פינה מודחקת בתרבות הישראלית: מהם הפנזינים?

(הערה: במהדורה המודפסת של מגזין G נכתבו השורות הבאות באלכסון)

השורות שאתם קוראים עכשיו באלכסון נכתבו כך כדי לתת תחושה של קריאה בפנזין, אבל הן עדיין רחוקות ממנו. אילו שורות אלה היו נכתבות בפנזין, הן ודאי לא היו כל-כך ישרות (ביחס לעצמן). יכול להיות שהן היו מופיעות בכתב יד (תלוי בעשור) או שהיו נמתחות כגפרורים שרופים. אילו זה היה פנזין, סביר להניח שבפסקה הבאה כבר היה נאמר משהו כמו "לזיין פרות" והייתה נשחטת אחת קדושה. את הצילומים הצבעוניים היו מחליפים קומיקס ששרבט אמן צעיר ורגיש, אבל הפאנץ' שלהם היה כל-כך ציני ומחוספס שהייתם זקוקים לשנייה נוספת כדי לעכל. אילו שורות אלה היו כתובות בתוך פנזין בטח הייתה לי תספורת קצת משונה ותפיסת עולם קונספטואלית, או כל מונח אחר שנשמע באמת מעניין וקצת פחות בעברית.

גם המילה פנזין היא קצת פחות בעברית, ונגזרת מהמילה FAN. משמעותה "ביטאון מעריצים". היא נולדה בקרב קהילת חובבי המדע הבדיוני, אבל הפכה עם השנים לכלי ביטוי בלתי תלוי לרעיונות שונים. לארץ הגיע הפנזין בשנות ה-80, והיו לו תקופות של שגשוג ופריחה, בעיקר בתל אביב ובירושלים. הוא ריכז סביבו קהל נאמן של קוראים, כותבים ומאיירים ובישראל נוצרו מאות פנזינים. חלקם נגנזו לאחר גיליון אחד, אחרים שמרו על כוחם במשך שנים. בשנות האלפיים האינטרנט בלע את הפורמט, ונשארו ממנו גלגולים בודדים, שאפשר למצוא מגיליונותיהם בחנויות ספרים קטנות. בסוף החודש יתקיים פסטיבל פנזין נוסטלגי בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב, במסגרת אירועי "לילה לבן". האם למדיום האנטי ממסדי צפויה תחייה מחודשת, או שהפסטיבל יציין סופית את מותו של הפנזין העברי?

ג'קי דורון לוי ("דורון זה השם שלי בעברית"), 26, שגדלה בסצנת הפנזינים, היא שעומדת מאחורי יוזמת הפסטיבל בשיתוף עם סלון מזל: "הרמנו את הפסטיבל בגלל הפורמט. אנחנו מתכוונים לחבר בין הפנזינים לרעיונות רדיקליים, למוזיקה לשירה ולאמנות. זה הולך לעורר עניין אצל אנשים, ואם זה יעורר השראה ליצור פנזין אז עשינו משהו וזה מעולה".

- ואולי הפורמט המודפס של הפנזינים אינו רלבנטי? הלוא הכול חי ברשת.

"יש דברים שאי-אפשר לעשות ברשת. מה שמדהים בפנזינים הוא שהפורמטים יכולים ללכת ממש רחוק. יש לי בבית פנזינים שתפרו אותם ביד וכל עמוד עשוי מנייר מסוג אחר. היום מסתכלים על נייר ועל דפוס, ביחס לאינטרנט, כפורמט שדורש המון השקעה וזמן. בעידן הקפיטליסטי כולם רוצים הוזלת עלויות, אבל זה מעיד גם על חוסר יצירתיות ועל עצלות ועל עוד הרבה דברים. באינטרנט הכול הולך לאיבוד. אנחנו מחזיקים ביד פנזינים מלפני עשר שנים; אולי הם קצת התקמטו, אבל זה עדיין קיים בממד הפיזי. פרסומאים היו מתים שהפרסום שלהם יישאר עשר שנים על שולחן של מישהו".

יוסי למפל, שותפה של לוי לפסטיבל, הוא אמן שמפרסם יחד עם שותפו אדם ססלר פנזין עכשווי בשם "ערוץ הנייר", שנמכר תמורת 10 שקלים. "מוכרים אותנו בטירוף", אומר למפל. הפנזינים מעוצבים למשעי, צורתם כצורה של מחברת קטנה, העיצוב מינימליסטי, רובו טקסט שמתורגם גם לערבית ומשולבים בו צילומים. לכל גיליון יש קונספט משלו. הראשון, למשל, הביא את נאומו של צ'יף סיאטל מ-1854, שענה לנשיא ארצות הברית פילמור פירס כשזה ביקש לקנות מהאינדיאנים שטחי מחיה. הגיליון השני ביקש לבדוק מה אפשר לעשות בכסף שמשלמים עבור טנק המרכבה, ובחזית הגיליון מצויר לב קטן ממולא גזיר משטר דולר שלמפל גוזר ומדביק ידנית. "זה פנזין שמתעסק באקולוגיה ובאמנות", הוא אומר. "יש בו אמירה אנרכיסטית אקולוגית; אנחנו רוצים להפגיש בין כל הדברים האלה".

- אנרכיזם? זה הסיפור?

לוי: "קל להעלים את הפנזין מהעיניים הממסדיות. אי-אפשר להעלות על ה-IP שלו כמו שאפשר ברשת. אני בטוחה שגם לנוער הגבעות יש פנזין מסוג כלשהו".

- ואם מחר שתי בנות 16 בלי שום אמירה חברתית רדיקלית היו מוציאות פנזין, הייתם מתבאסים?

למפל: "ממש לא, כל העניין זה יצירה. זה שרוב הפנזינים יצאו ממקום של אמנות רדיקלית ועם נטייה פוליטית זה לא אומר שלא יכולים להיות פנזינים של נערות בנות 16 בלי שום אמירה פוליטית. פנזין זאת פשוט ההבנה שהיצירה שלך לא צריכה להיות תלויה בשום דבר - לא בגלריות, לא במערכות עיתונים ולא בהוצאות ספרים".

גלגולם המוקדם של הבלוגים

איתמר ב"ז, היום עורך ועיתונאי ואחד מיוצרי הפנזין "הקורמורן" שפורסם לפני כעשור, שומר על הזיקה לפורמט והפך למומחה לנושא. הוא ושותפיו שקדו והעלו לרשת ארכיון פנזינים שמתארח באתר "המאסף". בארכיון סרוקים פנזינים עבריים ומפורטים בו ההיסטוריה של הפורמט וסקירה של כמה מהפנזינים הבולטים שידעו רחובות תל אביב וירושלים. לאחרונה כתב ב"ז על הנושא במאמר שעתיד להתפרסם בספר מבית קבוצת האמנים הירושלמית סלה מנקה. במאמרו פורט ב"ז את הפנזינים לארבע קבוצות ומתאר תמונת מצב עכשווית.

"הקבוצה הראשונה של הפנזינים בישראל היא פנזינים אישיים-יומניים", הוא מסביר. "הקבוצה השנייה היא פנזינים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא ויזואלי, כמו קומיקס, איורים או צילומים. הקבוצה השלישית היא פנזינים סמי-עיתונאיים שרוצים להפיץ מידע שבדרך כלל לא מיוצג בתקשורת הממוסדת או מידע פנימי של כל מיני מעגלים - לרוב מתחומי המוזיקה והאמנות. והקבוצה הרביעית היא פנזינים אנתולוגיים - שמערבבים בין כל הדברים האלה".

- איפה הם היום?

"הפנזינים האישיים הלכו לאינטרנט והפכו לבלוגים. הפנזינים הסמי-עיתונאיים עברו גם הם לאינטרנט, או שהכותבים שלהם התחילו לכתוב באתרים מסחריים. הפנזינים האנתולוגיים נעלמו, וזאת הטרגדיה האמיתית, והקבוצה של הפנזינים הוויזואליים, הקומיקס, הם שנשארו ואפילו התחזקו, כי עדיין לא מצאו לזה תחליף טוב באינטרנט".

דוגמה לפנזין קומיקס כזה הוא של הקומיקסאי עידו הירשברג, 24, המתגורר בקריית אונו. בשנת 2008 הוא החל לפרסם חוברות קומיקס עצמאיות, כשכל חוברת מופצת במאה עותקים ועלותה בין 10 ל-15 שקלים. פרט לחוברות מתפעל הירשברג גם אתר קומיקס שנוסד לפני שנה. זה לא קומיקס לילדים, בלשון המעטה. דיבורו של הירשברג שקול והטון קצת אדיש ומרוחק, בעיקר שקט ומסרב לצאת מגדרו - עניין שמשותף כמעט לכל יוצרי הפנזין שהתראיינו לכתבה (מה שגרם לכותבת שורות אלה לתהות אם מכשיר הסלולר שלה התקלקל).

- למה אתה מפרסם פנזינים אם יש לך אתר?

"איכשהו אין בזה הרבה היגיון, כי מבחינת מספר האנשים שקונים חומר מודפס זה כמה עשרות לעומת מאות כניסות לאתר. אבל אני מקפיד שהחומר המודפס יהיה אקסקלוסיבי לנייר. אין בזה רווח, אבל ההיגיון הוא שמי שקונה את החוברות לא ירגיש פראייר".

- איך היית מגדיר את הקומיקס שלך?

"חצי אוטוביוגרפי. אני לא יודע להגדיר את הז'אנר, כי יש תחום מאוד רחב שנכנס בקטגוריה של אלטרנטיבי, אבל זה לא באמת אומר הרבה. ביקורת על הממסד קשה לי להגיד שיש שם; אולי יש ביקורת על אנשים מעצבנים".

פנזין מיתולוגי, השייך לקבוצת האתנולוגיים שגוועה ונודע בקרב שוחרי הפורמט ואף מחוצה לו, הוא "סטיות של פינגווינים", שנולד בכפר בסבא על-ידי נערים מקומיים וראה אור במהלך שנות ה-90. אחד מהכותבים בו הוא אמיתי סנדי, מאייר ויוצר קומיקס. אילו היו היום סנדי וחבריו בני 17, האם הם היו יוצרים פנזין או שמא מקימים אתר? "אני חושב שהיינו מקימים אתר", משיב סנדי.

אפילו שאז ניצלתם כל רגע פנוי כדי לגזור ולכתוב, לאייר, לצלם ולהפיץ את הפנזין - זה לא אותו דבר כמו להקליד וללחוץ אנטר.

"הדברים האלה רומנטיים, אבל הם בסך-הכול הצד הטכני של העניין. הצד החשוב זה לעשות יצירה שלא תחת מגבלות עריכה, ובאינטרנט זה מגיע לכמה שיותר אנשים. את 'סטיות' עשינו לפני עידן האינטרנט, ואז וגם היום יש ילדים אינטליגנטיים שתקועים בכיתה עם מורה ועם ארבעים ילדים נוספים, והם אומרים לעצמם - או שכולם מטורפים או שאני מטורף. ככה יצרנו את סטיות. כדי שאותו ילד ידע שהוא לא היחיד".

- מאחורי ההומור הסתתרה אג'נדה.

"כבר מהשלבים הראשונים רצינו לעשות יותר מאשר רק להצחיק ולזעזע את הקהל. היה מאוד חשוב לנו להגיע לקהל גדול, והשתמשנו בכל מיני שיטות להסתיר את המסרים מאחורי הרבה הומור כדי שזה לא ייראה כמו טקסטים מפלגתיים אלא משהו שכיף לקרוא, ותמיד הופתענו לטובה. בהתחלה חשבנו שזה יתאים רק לאשכנזים מכפר סבא כמונו, או מקסימום מרמת השרון, ולאט-לאט גילינו שקוראים אותנו בהרבה מקומות ושהלקוחות הכי נאמנים שלנו היו כאלה שתקועים בכל מיני חורים בארץ, בקיבוצים ובמושבים בפריפריה, כי להם היו הרבה פחות אפשרויות".

"קיפי משתחרר על 21"

סטיות של פינגווינים ידוע גם כפנזין שיצר תקדים ושילב פרסומות, בין היתר של רשת צליל. הפנזין שרד את סיום התיכון והמשיך עם יוצריו שעלו על מדים. איך מסתדרים התכנים הנוקבים עם המסגרות הממסדיות? "היו לנו היתקלויות עם הצבא", משיב סנדי. "ממש לפני שהתגייסנו התראיינו ל'זמן תל אביב', ואייל בן-משה, המייסד של הפנזין, כבר התגייס ושירת בקרבי. הכותרת של הראיון איתנו הייתה 'קיפי משתחרר על 21', וכולנו הצטלמנו ודיברנו באופן גלוי על מה שאנחנו חושבים, ואז הוא הועמד לדין על שמונה סעיפי אישום. בעקבות המקרה ירדנו למחתרת, וכתבנו בשמות בדויים בזמן הצבא. מאז היו לנו פה ושם פרובוקציות שהגיעו לעיתונות, והיו כאלה שדרשו חקירת משטרה, אבל המשטרה לא לקחה את זה ברצינות".

סטיות לא היה הפנזין היחיד שהסתבך עם הממסד. בין ההסתבכויות ניתן למנות גם את הקורמורן, שבין יוצריו היה ב"ז, ובגיליון השני, שנת 2001, עלו תכניו לכותרות. ב"מעריב" נכתב על תוכני העיתון: "הכותב הוא כאילו-חייל, והוא מזדהה עם הפלסטינים וחולם לרצוח יהודים עד כדי כך שאפילו כשהוא מאונן הוא לא משווה את יעל בר-זוהר כנגדו, אלא הוזה על אבן הפוגעת בראשו של חייל ישראלי", כתב אז העיתונאי מאיר עוזיאל בטורו האישי במעריב. "נסו רק לתאר לעצמכם מה היה מתחולל אם בעיתון שמוציאים לאור תלמידים בהתנחלות היו כותבים איזה כיף זה להטביע שמאלני בתוך חבית מים, וכמה מצחיק לראות איך הוא מחרחר ומפרפר עד שאין תנועה".

- אחרי מעריב הגיע "מקור ראשון", וארבעה ימים לאחר מכן גם ב"ידיעות אחרונות" כתבו על הדברים.

פנזין נוסף שעלה גם הוא לכותרות הוא "מלחמת המילים", שעליו נכתב בינואר 1997 בידיעות אחרונות: "עיתון נוער מחתרתי משווה את חיילי צה"ל לנאצים". משרד החינוך קבע כי מדובר בהסתה, וסגן שר החינוך דאז, משה פלד, דרש מהשר לביטחון פנים ומגורמי הביטחון לחשוף מי עומד מאחורי העיתון ולחקור אותם.

להוציא מקרים יוצאי דופן אלה, קובע ב"ז בהסתכלות לאחור כי "יוצרי הפנזינים זכו להתנכלות כלשהי מרשויות השלטון, אבל הייתה זו התנכלות סמלית בלבד. מגמת ההתאוששות מהמשבר הכלכלי של שנות ה-80, כמו גם פתיחתו של שוק התקשורת לגורמים פרטיים-מסחריים, אפשרו העלמת עין מהתכנים הקיצוניים, שחלקם גבלו בהסתה של ממש. ההפצה עצמה היא הפרה של חוקי המס, אך הללו ככל הידוע מעולם לא נאכפו על פנזינאים תושבי ישראל".

"כשרואים כתב יד - מדלגים"

אפשר היה שהפורמט יהיה נחלתם הבלעדית של בני נוער בעלי תפיסת עולם מרדנית והומור שנוי במחלוקת - אך לא בכל המקרים זה היה כך. "אחרוני המוהיקנים", כהגדרתו של ב"ז, אינם בני נוער אלא דווקא ותיקי הפנזינאים, שניסו חזק-חזק שלא לנטוש את מכונת הצילום לטובת המקלדת. חלקם נכנעו, למשל קובי אור, שנחשב לעיתונאי רוק אגדי בסצנה הישראלית, שהוציא במשך שלושים שנים פנזין מוזיקה בשם "חמור", שם כתב בשפתו הייחודית שהקנתה לו את התואר "פילוסוף רוק". מדי פעם חטא ופרסם מאמרים בעיתונות הממוסדת, אך לא אכזב את קוראיו והמשיך ליצור את הפנזינים, עד לשנה האחרונה, אז עבר לרשת ופתח בלוג. לפסטיבל הקרוב הוא מתכננן להגיע ולהציג בו כמה "חמורים" שיחולקו בחינם.

למה בעצם הפסיק את פרסום הפנזין? "הגעתי להופעה בתיאטרון תמונע, שמתי כמה גיליונות של חמור, אבל אף אחד לא נגע בזה", משיב אור. "שאלתי למה, והאנשים ענו לי שהם פחות ופחות קוראים עיתונים או פרסומים שעשויים מנייר. הדבר השני שאמרו הוא שהחמורים כתובים בכתב היד היפה שלי, והיום בשנות האלפיים רואים כתב יד ומיד מדלגים".

- אז פתחת בלוג.

"נולד הדבר שנקרא אינטרנט, ואמרתי לעצמי שאם יש לי מה להגיד ואני רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, אני אעשה את זה שם".

- אבל זה לא אותו דבר כמו לכתוב בכתב יד, לגזור ולהדביק, לצלם ולחלק.

"האהבה הכי גדולה שלי בחיים זה ציור, וזאת אחת הסיבות לכך שהתעקשתי לכתוב בכתב יד ולצייר את השערים. פנזין זה לא עיתון, שהוא תמיד כל-כך ישר בתבנית מלבנית ומקופל כל-כך יפה. אני אוהב שיש משהו שמקלקל את היופי. באינטרנט ובעיתוני הנייר הכול מושלם, וכל אות דומה לאות האחרת, וזה מאוד מפריע לי. אני עברתי מהנייר לבלוגים לא בשמחה".

- גם סגנון הכתיבה והתכנים של הפנזינים שונים מעיתוני הנייר המושלמים.

"מה שמאפיין את הפנזינים הוא תמימות מאוד גדולה. זו לא הייתה כתיבה מתחכמת כמו היום, שמנסים להצחיק או להבריק. אני חושב שאני לא מכיר מאמר באיזה פנזין ישראלי שהיה עובר עורך של מקומון בתל אביב; הם היו נזרקים מיד לפח. אבל אז זה היה משהו מרענן וחופשי יותר. בסך-הכול לא המצאנו כלום, אלא העתקנו ממה שהיה באנגליה. שם היו פנזינים שהפכו לאגדות. הרבה אנשים שכתבו בפנזינים עברו באנגליה לעיתוני הנייר. הכותב הכי מפורסם, שנחשב לגדול עיתונאי הרוק האנגלים, הוא פול מורלי, שהיה לו פנזין והוא שלח עותק לעיתון מוזיקה בלונדון. העורך שלח לו מכתב דחוף ואמר לו, 'קח את עצמך ללונדון, אתה מתחיל לכתוב אצלי'. בארץ זה כמעט לא קרה. יש כותבים בודדים שהפכו לעיתונאים חשובים. אולי יאיר לפיד; הוא הוציא פנזין שנקרא 'בולדוג' באלף עותקים, ואז גנז אותו. לי יש עותק".

- יש געגוע לתקופה?

"הפנזין חסר לי מבחינה נוסטלגית אבל לא מבחינה תרבותית. החיים לא מתקדמים בקו ישר, הם מתקדמים בספירלה; זה משהו שנגמר ומיצה את עצמו".

- מבחינה תרבותית הם מייצגים מחתרתיות.

"מחתרת זה לא מישהו שכותב בצורה אישית על נושאי המגבעת. בואי נקרא לזה גחמת נעורים. הרוב המוחלט של הפנזינים לא היו פוליטיים בכלל, אלא עסקו במוזיקה שלא כתבו עליה בעיתונות".

- עשית את הפנזין שלושים שנים - זאת לא רק גחמת נעורים.

"זה לא הדבר המטומטם היחיד שעשיתי בחיים. אני לא מתייחס לזה יותר מדי ברצינות. כשהייתי עושה את הפנזין הייתי עוצם עיניים וחולם שאני גר בלונדון. זה מה שעשינו - חיינו בלונדון, אבל ראינו בכל בוקר את ארובות רידינג, זה עולם הפנזינים. סבלנו מהשרב, אבל התגעגענו לערפל של לונדון. זה כל הסיפור".

יוצר פנזין נוסף שליווה את הסצנה מתחילת שנות ה-90 הוא האמן אבי פיטשון, 42, שמוציא את הפנזין Essence מדי שנה. בעשור האחרון הוא מתגורר בלונדון, אך מקפיד להוציא את הפנזינים בישראל. החודש פורסם גיליון חדש של פיטשון, שליווה השתתפות שלו בתערוכה במוזיאון הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון.

"בשנות ה-90 זה היה חלק מסצנת הפאנק הישראלית", הוא אומר. "הייתה אז שאלה בוערת של מיינסטרים ושל שוליים, ונוצרה סיטואציה שבה להקות חתמו על לייבלים ובסצנה היה על זה דיון סוער בעד ונגד. הדיונים האלה היו קיימים גם בעיתונות הישראלית, אבל הפנזינים היו פונקציה של קהילה שיצרה במקביל שיח בתוך עצמה. זה השפיע על העשייה הרדיקלית גם בישראל. הייתה הבנה שלפני שיוצאים החוצה בונים קהילה משלך. לפנזינים היה חלק אינטגרלי בעשייה הזאת".

- כיום הפנזין שלך עוסק באמנות. למה להדפיס על נייר ולא להעלות את התכנים לרשת?

"יש לי גם בלוג. הפנזין זה רכיב אחד במכלול העשייה שלי; אני מרגיש צורך לייצר את האובייקט הזה, אני אוהב את ההמשכיות של זה. כל השינויים שעברתי מתבטאים בפנזין, ואם עוברים עליהם רואים התפתחות של מחשבה, של עשייה ושל אסתטיקה. עבורי הפנזין זה אובייקט שמסמן מסע".

אולי זה גם מסע של תרבות השוליים בישראל. את הפסטיבל יפיצו למפל ולוי באמצעות "דבר חדשני שקוראים לו פייסבוק". המוכר בחנות הספרים התל אביבית הקטנה אפילו לא ידע מה זה פנזין, והפנה אותנו לכיסא עץ ובו ארבעה פנזינים, שלושה מהם קומיקסים, נתון שתומך בממצאיו של ב"ז. בפסטיבל הזה אנרכיזם, אקטיביזם, אידיאולוגיה רדיקלית ועוד מילים באמת יפות וקצת פחות בעברית יחפשו נייר, מכונת צילום וסיכות שדכן להתארח בהם. האם הם ימצאו?

tzela-k@globes.co.il