העולם הרבה פחות נוצץ מתחת לקסדה

לכיילב קמפבל יש ראש בגודל נורמלי שיושב על מה שנראה כמו כתפיים נורמליות, אבל אז העיניים שלי ממשיכות לרדת ומגלות שאלו בעצם שרירים שיוצאים מתוך כתפיים שהדבר האחרון שאפשר להגיד זה שהן נורמליות. הוא 1.89 מטר על 108 ק"ג ונראה, באופן מוזר בעיקר כשהוא יושב, קפיצי בצורה פנומנלית - מה שמתברר כאינסטינקט נכון אחרי משהו כמו 40 דקות כשמראים לי בפלאפון וידאו קצרצר שבו הוא קופץ בקלות, בלי שום תנופה ואנכית לגמרי לקרקע, על אחת מהבטונדות האלה שמקיפות בסיסים צבאיים בישראל. הוא מאוד ורבלי, הרבה יותר רהוט ממני, ויש בו שילוב מעניין של רוך כמעט סוציאליסטי וקשיחות פטריוטית-קפיטליסטית קלאסית.

קמפבל, ליינבקר (שחקן בקו ההגנה השני) בדטרויט ליונס, החליט לנצל את הפגרה הארוכה מהרגיל (בגלל השביתה) ב-NFL לביקור פרטי קצר בישראל (הוא נוצרי אדוק: בתיכון ובקולג' הוא שיחק עם המספר 13, "1 בשבילי ו-3 בשביל השילוש הקדוש"). אני פוגש אותו כי חבר (שמלווה אותו כאן) של חבר הציע לראיין אותו בטענה שיש לו "סיפור".

***

כיילב, 26, הצטיין בכדורסל ובאתלטיקה בתיכון, אבל מהר מאוד סימן את המטרה שלו: לשחק פוטבול בדרג הראשון של המכללות. רק שתי מכללות מהדרג הראשון, שתיהן לא מהעילית בפוטבול, חיזרו אחריו: טולסה וארמי (ווסט פוינט) - האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, שהמשחק השנתי שלה נגד האקדמיה הימית (Army - Navy Game) נחשב לאחד האירועים הגדולים בספורט האמריקני.

קמפבל בחר בווסט פוינט, לא כל כך למרות המחיר הכבד של המלגה - חמש שנות שירות כקצין בצבא בסיום הלימודים - אלא יותר בשבילו, כי ה"הקריירה הממוצעת של שחקן NFL נמשכת פחות משנתיים" (למעשה היא נמשכת 3.3 שנים, לפי איגוד השחקנים, אבל השגיאה מלמדת על התפיסה בענף). בשנה השנייה ללימודים הוא עלה על הרדאר של קבוצות ב-NFL, ובמקביל הצבא האמריקני הודיע על שינוי במדיניות שלו שיאפשר לסטודנטים שייבחרו בדראפט של אחת מליגות הספורט המקצועניות לשחק בהן ולשרת (בזמן הפגרה) כמגייסים. בדראפט 2008 דטרויט ליונס בחרה בקמפבל בסיבוב השביעי (בחירה 218). הוא עבר גם את מחנה האימונים והליונס הציעו לו חוזה לשלוש שנים. ביום החתימה התקשר אל קמפבל "גנרל שלושה כוכבים" ואמר שהוא מאוד מצטער, אבל המדיניות החדשה בוטלה והוא צריך לחזור לצבא לשנתיים. שנתיים בלי פוטבול זה פחות או יותר גזר דין מוות לקריירה ברמה של ה-NFL. סגן משנה (היום סגן) קמפבל החליט לפרוש והתחיל את השירות שלו ביחידת ארטילריה באוקלהומה.

הקבוצה היחידה ב-NFL שהסכימה לבחון את קמפבל, "נראה לי שמתוך סימפטיה", אחרי שנתיים מחוץ למשחק, היתה דטרויט.

***

השנה הראשונה והיחידה עד עכשיו של קמפבל ב-NFL הייתה סוג של מבוא לפוטבול מקצועני. מחנה האימונים לקראת העונה היה "ברוטלי": השכמה ב-5:30 בבוקר, ארוחת בוקר, פגישה קבוצתית של שלוש שעות שבה לומדים את ספרי המהלכים ורואים וידאו, שעה וחצי-שעתיים אימון, משקולות, עוד וידאו, עוד אימון (אימוני אגרוף הם חלק מהשגרה כי "אתה חייב לזרום, התנועה שלך חייבת להיות חלקה"), ארוחת ערב, עוד שלוש שעות מהלכים ו-וידאו, עד 22:30. "זו אופרציה של עומס יתר", אומר קמפבל, "ואם אתה מפגר בחומר, נדפקת".

ה- NFL מקבלת, ובצדק, הרבה קרדיט על המודל הסמי-מרקסיסטי שהיא בנתה. האיש שהגה את המודל הזה היה פיט רוזל, הקומישינר האגדי של הליגה בין 1960 ל-1989, ששכנע את בעלי הקבוצות לאמץ חלוקת הכנסות שווה משידורי הטלוויזיה וחלק מהכרטיסים והמרצ'נדייז. ב-1994, תחת הקומישינר פול טאגליבו, ה-NFL שברה אפילו יותר חזק שמאלה: היא כוננה תקרת שכר ורצפת שכר קשיחות. לצד הדראפט והחוק שמאפשר להלביש "תג פרנצ'ייז" על שחקן אחד בסגל (מונע מקבוצות לאבד כוכבים), המנגנונים האלו מבטיחים ליגה אולטרה-שוויונית מבחינה תחרותית וכלכלית (שזה בעצם היינו הך). אלא שבתחתית הפירמידה, גילה קמפבל, אין זכר למיזם המרקסיסטי. לא ברמה הקהילתית ("אתה לא פוגש אנשים מהקבוצה מחוץ לאימונים ומשחקים") ולא ברמת זכויות העובדים.

בניגוד לחוזים המובטחים ב-NBA ובבייסבול, חוזה של שחקן NFL (שאינו סופרסטאר) הוא רלוונטי כל עוד הקבוצה רוצה שהוא יהיה רלוונטי. התוצאה היא שהסגלים הגדולים (53 שחקנים) משתנים כמעט על בסיס שבועי. "אתה רואה פרצופים חדשים בחדר ההלבשה כל הזמן", אומר קמפבל, "בימי שלישי, היום החופשי שלנו, שחקנים שנחתכו מקבוצות אחרות מגיעים להיבחן, ואתה אומר 'רגע, חלק מהם בתפקיד שלי, למה מביאים אותם?'. לפעמים זה משחק של מספרים: יש לך 6 ליינבקרים וחסר לך אופנסיב-תאקל (שחקן התקפה שתפקידו להגן על הקוורטרבק), אז אתה מוותר על ליינבקר. התרבות היא לגמרי "Cut Throat".

התרבות האכזרית הזאת כמובן גובה מחיר מהשחקנים ביותר ממובן אחד. את המחיר הכי גבוה משלמת הבריאות שלהם. "אתה צריך להיות ממש פצוע - אלא אם אתה כוכב, ואז הם ירצו שתשב בצד - כדי להחמיץ אימון", אומר קמפבל, "אם שחקן אומר שהוא לא יכול לשחק, הגישה (של הצוות המקצועי) תהיה 'אין בעיה, שב בחוץ, אבל ברגע שתהיה מוכן ותחזור לאימונים, אם נראה שאתה איטי בצעד אחד, אתה בחוץ. כי תמיד יש מישהו שרוצה לעבוד יותר קשה ממך ויכול ללמוד יותר מהר ממך ורוצה את זה יותר ממך, ואם אתה לא מוכן להראות לנו את זה עכשיו, אין בעיה'. כי זה העניין ב-NFL: אפשר להחליף אותך מאוד בקלות".

הקלות הבלתי נסבלת של חילופי כוח האדם ב-NFL לא מאוד מטרידה את קמפבל, שיצטרך להוכיח את עצמו (כשהשביתה תסתיים, מה שצפוי לקרות בקרוב) שוב במחנה האימונים של דטרויט כדי לקבל חוזה חדש, כי "אתה שולט בגורל שלך. מחנה אימונים זה קרב, וכאן העובדה שלמדתי בווסט פוינט עוזרת לי, כי הכינו אותי שם לקרב. אתה רואה אנשים עייפים פיזית ומותשים מנטלית, ואני חייתי ככה שש שנים. זה הכין אותי". מה שכן מטריד את קמפבל זה המחיר הכי עצוב של התרבות ב-NFL: שהליגה היא כמעט אך ורק "ביזנס", הוא אומר, "אני מכיר שחקנים שלא נהנים מפוטבול. יש כאלה שאמרו לי בפרצוף 'תן לי רק לעבור את היום ולקבל משכורת, לא אכפת לי אם ננצח או נפסיד, רק לקבל את המשכורת'. לראות עד כמה המשחק מרוכז בעצמו היה ממש מאכזב".