הבלוף היווני של אירופה

ושוב הזרקורים מופנים ליוון. הסדר החוב שחתמו קרן המטבע הבינלאומית והאיחוד האירופי עם הממשלה המקומית במאי 2010 כלל הלוואה של 110 מיליארד אירו. התנאים היו נוקשים, תוכנית צנע ובה קיצוץ חד בהוצאות הממשלה.

יש מי שהיה להם נוח להאשים את המנטליות היוונית ואת הכלכלה ה"לא תחרותית" שלהם, אבל כלל ידוע הוא שמשק במיתון עמוק יתקשה לצאת ממנו ללא הרחבת ההוצאה הממשלתית.

ההמשך ידוע וכמובן בלתי נמנע: החוב היווני תפח עוד, המיתון העמיק וכתוצאה התערער עוד יותר המצב הפוליטי. עכשיו יוון צריכה עוד 17 מיליארד דולר. התנאי של מדינות מרחב האירו הוא שוב קיצוץ של 28 מיליארד דולר בהוצאות הממשלה. למרות הקשיים הפוליטיים, נראה שממשלתו של יורגוס פפנדריאו, ששרדה השבוע הצבעת אמון, תצליח להעביר את תוכנית הצנע החדשה.

כל הסיבובים האלה של חילוצים וקיצוצים, מוכיחים שמישהו משחק פה שוב בלקנות זמן, וגורם יותר נזק מתועלת. הריטואלים האלה מזיקים כמובן למטבע האירופי, אבל המפסידים העיקריים הם היוונים, שלוהקו לתפקיד השעירים לעזאזל.

גרמניה וצרפת מובילות את הסיוע ליוון תוך הצגת קו נוקשה של תנאים ואיומים. הם מנסים להסתיר הוא את המניע האמיתי שלהם. קל יותר לגרמניה להפוך את יוון לקבצנית מאשר להודות שהסיוע ליוון הוא חילוץ למערכת הפיננסית בגרמניה עצמה.

הבנקים הגרמנים חשופים ל-22 מיליארד אירו אג"ח יווניות, הבנקים בצרפת חשופים ל-15 מיליארד. החשיפה להלוואות מפחידה יותר: 56 מיליארד אירו ו-34 מיליארד בהתאמה.

במילים אחרות, אם גרמניה וצרפת לא יתנו את הסיוע ליוון, יגיע סוף לנשף התחפושות. כולנו נראה שהכסף נועד לחלץ את הבנקים הגרמניים והצרפתיים, שהחליטו לקנות עוד ועוד חובות יווניים, מתוך ידיעה שמישהו ידאג לשלם אותו בסוף.

אם לא היוונים, משלמי המסים בגוש האירו כולו יצטרכו להציל את הבנקים, ששוב שיחקו בניהול סיכונים על חשבון האזרחים הפשוטים.