זמן להחזיר לידינו את התקשורת

הטרוניות השבות ועולות על שליטת בעלי ההון בתקשורת הישראלית מחייבות אותנו גם לחשוב על האלטרנטיבה. המציאות הרגולטורית והחוקית, והאקלים הפוליטי והערכי שנוצר בשנים האחרונות, מעביר באופן הולך ומתעצם כל חלקה פרטית במדיה - עיתונות או טלוויזיה - לידי בעלי הון, שנגיעתם בעולם התקשורת אינה קשורה בעשיית רווחים. על זאת כבר דובר לא מעט, גם במסגרת זו.

אנחנו לא מרגישים, אבל בכל פעם שאנחנו מדברים על המציאות בתקשורת המסחרית, מבלי משים לב אנחנו מתייחסים לתקשורת הציבורית. היעדר המשקל שלה בסדר היום שלנו במדינה כה מורגש, עד שאנחנו נאלצים לחפש פתרונות לחסכים שלנו בתקשורת הפרטית, אשר אין לנו כל מניה אמיתית בה, פרט למה שאנחנו מאמינים שהיא חובתם הציבורית כלפינו.

אך האמת חייבת להיאמר - אין להם חובה כזו. בין אם בעלי ההון השונים, לסיבותיהם, מחפשים לשים ידם על התקשורת הם מבינים שהם חייבים את הלגיטימציה הציבורית, על מנת להניב מהם את מטרתם. בין אם היא חיפוש אחר לגיטימציה ובין אם היא רצון להשפיע על מהלכי המשק הישראלי. הלגיטימציה הזו ניתנת להם, ככל שגופי השידור הציבוריים - שבמקומות אחרים בעולם ממלאים תפקיד חברתי חשוב - יהיו זניחים.

שעת כושר

כל מי שמדבר על החלשת בעלי ההון בתקשורת, חייב לתמוך במהלך שאחת ולתמיד ישנה את השידור הציבורי כפי שאנחנו מכירים אותו. וזו שעת הכושר. בימים אלה נערכים מאמצעים לאיתור שלושה בעלי תפקידים מרכזיים בשידור הציבורי - מנכ"ל רשות השידור, מפקד גלי צה"ל, ומנהל הטלוויזיה החינוכית. זהות ממלא כל אחד מתפקידים אלה לבדה לא תהיה הגורם שיושיע כל אחד מהגופים ממצבם, לכן ראוי לנצל את המומנטום ולפעול מיידית לאיחוד שלושת הגופים הללו אחת ולתמיד.

בסיום ימיו של יצחק טוניק כמפקד התחנה, גלי צה"ל נמצאת אולי במקום חיובי מבחינת לוח שידוריה, אבל תדמיתית היא באחת מנקודות השפל הנמוכות בתולדותיה.

התחנה של צבא העם הולכת ומאבדת את העם, וזה קורה לה רק משום שמזמן היא איבדה את הדרך שהותוותה לה בעצם קיומה - להיות תחנה לחיילים. אי אפשר להיות גוף במימון משרד הביטחון מחד ומאידך להציג את עצמך כתחנה עיתונאית חופשית - האחד נוגד את האחר. אם מיישרים קו עם השר, פוגעים בערך השני, ואם מראיינים את דובר החמאס פוגעים בראשון.

זו בדיוק הסיבה שבגינה הטלוויזיה החינוכית היא בגדר יצור כלאיים בלתי הגיוני - גוף המשדר חדשות וכפוף למשרד ממשלתי. העובדה שיש ארבעה משרדים ממשלתיים שונים בישראל (חינוך, ביטחון, רה"מ ותקשורת), שכל אחד מחזיק בגוף תקשורת משלו, עדיין לא הופך איזה מכלי התקשורת האלה לחופשי - ודאי וודאי לא את רשות השידור, המוחזקת על-ידי משרד ראש הממשלה, גוף שחלק מרכזי ממקבלי ההחלטות ברשות עברו בו כעובדים.

זה הזמן לקבל את ההחלטות הנכונות. להפקיע מידי כל המשרדים האלה את השידור הציבורי ולהקים רשות תקשורת אחת חזקה שתהיה אמונה מצד אחד על השידור המסחרי ועל השידור הרב-ערוצי ומצד שני על השידורים הציבוריים בישראל.

כל אלה אמורים להיות בגוף תקשורתי ציבורי אחד, שבו יוקדש תדר לחיילים בישראל, ושעות שידור ראויות לצרכים חינוכיים. בראש כל אלה יעמוד מנהל אחד ויחיד, אשר עליו יפקד ראש רשות התקשורת, שידע בדיוק איזה איזון צריך לתת לשידורים המסחריים ואילו חובות שמוטלות עליהם, הוא לא ממלא.

השאלה היחידה שצריכה להישאל היא האם מישהו רוצה פה בכלל שידור ציבורי חזק, חסר פשרות ופניות, או שמקבלי ההחלטות מעדיפים שהכוח יישאר בידי בעלי ההון הנכונים בעבורם.