אם שותים לא נוהגים (אבל אפשר לשחק כדורגל)

אנדי קארול, החלוץ שהצטרף בינואר לליברפול, לא בדיוק נראה כמו שחקן העתיד של הכדורגל האנגלי. הוא אמנם רק בן 22, ליברפול שילמה עבורו לניוקאסל סכום עתק של 35 מיליון ליש"ט, והוא גם קיבל זימון לנבחרת אנגליה. אבל קארול דומה יותר לשחקן מהעבר של הכדורגל האנגלי: הוא חלוץ מגושם עם כמה קילוגרמים עודפים שאוהב לשתות. בתקרית מצערת שקרתה לו עוד כששיחק בניוקאסל, הוא שתה שמונה או תשעה פיינטים של בירה במועדון לילה בעיר. ואז פתאום התעופפה לו מהיד "ללא כוונה" כוס בירה, וחתכה את העין של שתיין אחר במועדון. "קארול צריך לשתות הרבה פחות", אמר עליו פאביו קאפלו, מאמנה האיטלקי של נבחרת אנגליה, במסיבת עיתונאים לפני כמה חודשים.

דבריו של קאפלו הזכירו נשכחות: מסיבת עיתונאים מלפני 18 שנה של מאמן אחר של נבחרת אנגליה, גרהאם טיילור, שייעץ לטאלנט צעיר אחר מניוקאסל, פול גאסקוין, "לשים לב ל'תדלוק' שלו". זה לא עזר: "גאזה" הפך לכדורגלן הבריטי חסר-השיניים האופייני.

אבל הסיפור הפרטני יוצא הדופן של אנדי קארול לא אומר שמסורת השתייה בכדורגל האנגלי, שכל כך פגעה בו מבחינה מקצועית במהלך השנים, הולכת להימשך. למעשה, היא על-סף הכחדה.

***

לאורך השנים אפשר היה לחלק את הכדורגלנים הבריטים לשני סוגים: אלו ששותים, ואלו שאלכוהוליסטים. כמה מהכדורגלנים המוכשרים ביותר השתייכו לסוג השני: ג'ורג' בסט, "גאזה", ג'ימי גריבס, ג'ים באקסטר. גם הקפטנים האנגלים הגדולים בובי מור ובראיין רובסון מאוד אהבו לשתות. הכדורגל האנגלי לא רק שהבליג על החיבה של שחקניו לאלכוהול, אלא עודד אותם לשתות עוד יותר. בקבוקי וויסקי הסתובבו בחדרי ההלבשה לפני משחקים בימים קפואים, ולאחר משחקים כולם היו נרגעים עם בירה. האלכוהול היה דרך נהדרת לייצר אחדות וחברות בין הגברים הצעירים, בדומה למתודה הנהוגה בצבא הבריטי.

קשרה ההולנדי של מנצ'סטר יונייטד בשנות ה-80', ארנולד מיורן, נזכר כי "אחרי כל אימון, הקבוצה היתה הולכת יחד לפאב ל'ארוחת צהריים'. אבל אלו היו ארוחות שלא הוגש בהן אפילו כיכר לחם אחד". אלכס פרגוסון, שבעצמו ניהל בשנות ה-70' פאב בגלזגו שנקרא "פרגי'ס", הבין כי התופעה הרסנית רק כשהפך למנג'ר יונייטד ב-1986. "אולי זה תוצאה של תרבות שתייה מדורות קודמים, שאפיינה את מעמד הפועלים שממנו מגיעים שחקני כדורגל", כתב המאמן באוטוביוגרפיה שלו. "רוב השחקנים הגיעו ממשפחות שבהן לגברים היתה השקפה פשוטה: 'אם סיימנו עכשיו משמרת קשה במפעל או במכרה, מותר לנו להירגע עם כמה פיינטים'. חלק מהכדורגלנים היו נחושים לאמץ את הגישה הזאת".

גם בטורנירים בינלאומיים חשובים, ההכנות "הרגילות" של כדורגלנים אנגלים למשחקים לא השתנו. להיפך: אם תתקע יחד 22 שחקנים אנגלים במשך מספר שבועות במחנה סגור, אתה תייצר להם הרבה הזדמנויות לפסטיבלי-שתייה. לפני שאנגליה אירחה את יורו 1996, סגל הנבחרת יצא להונג קונג. הצלמים המקומיים תפסו את השחקנים האנגלים בפאב מקומי חוגגים עם "כיסא רופא-השיניים" (ההגדרה לישיבה על כיסא בזמן שחברייך דוחפים לך משקאות אל תוך הפה). בטיסה חזרה הביתה, חגגו שחקני אנגליה את יום הולדתו של "גאזה" בשתייה מאסיבית וניפוץ שתי טלוויזיות במחלקת העסקים של המטוס. כש"גאזה" כבש גול מרהיב ביופיו מול סקוטלנד במהלך טורניר היורו, אי אפשר היה לפספס את החגיגה של השחקנים, שחיקתה את גאסקוין יושב על "כיסא רופא-השיניים".

הכל מתחבר כשנזכרים מי היה הקפטן של אנגליה ביורו 96: טוני אדאמס. אלכוהוליסט שפעם לא זומן לסגל הנבחרת בגלל שבדיוק היה עסוק בלרצות עונש מאסר של חודשיים בגין נהיגה בגילופין. הכל מתחבר כשנזכרים מי היה אז מאמן הנבחרת: טרי ונבלס, בעלים של פאב לונדוני מצליח וחובב אלכוהול ידוע. האלכוהול היה באותה תקופה ציוד הכרחי לכדורגלן האנגלי, בדיוק כמו זוג נעלי-הכדורגל שלו. ג'ון קריין, רופא הנבחרת ביורו 96, הסביר: "אתה חייב לשתות, זה הכרח חברתי".

 כדורגלן העבר טוני אדאמס / צלם: רויטרס

***

בדיוק באותה תקופה, החלו שחקנים זרים רבים להגיע לפרמיירליג. "רובם לא מתעניינים בגולף, לא רוצים ללכת למירוצי סוסים, והם אפילו לא שותים אלכוהול", התלונן אז המנג'ר הארי רדנאפ מדוע הוא מתקשה לתקשר איתם. אלא שאותם זרים שנחתו בכדורגל האנגלי היו מזועזעים ממה שמצאו. ב-1996 התכונן הקשר הצרפתי הצעיר פטריק ויירה לבכורה שלו בארסנל, כשטוני אדאמס כינס יחד את השחקנים ונשא בפניהם נאום. ויירה לא הבין אז מילה אחת באנגלית והניח שהקפטן מנסה להחדיר מוטיבציה בשחקנים שלו. לאחר הנאום, ביקש ויירה משחקן צרפתי אחר של ארסנל לתרגם לו את הדברים. "אדאמס אמר שהוא אלכוהוליסט", הסביר השחקן.

אדאמס התייבש, ואז החל מהפך בכדורגל האנגלי בעידודם של שחקנים זרים שסלדו מתרבות השתייה המקומית. דניס ברגקאמפ ההולנדי היה נוהג לגשת אל שחקני ארסנל שסבלו מהנגאובר, ולהריח להם בהפגנתיות את הנשימה. ארסן ונגר, שהפך ב-1996 למאמן הזר הראשון בתולדות ארסנל, החדיר כמה תובנות קיצוניות ומוזרות בשחקנים האנגלים של המועדון: אכילה של קצת ירקות מדי פעם לא יכולה להזיק, וכדורגלן פיכח ישחק טוב יותר מכדורגלן עם הנגאובר. זה עבד: שחקני ארסנל הסכימו להעיף את המשקאות החריפים מהמטבח שלהם במועדון.

וכשארסנל של ונגר התחילה לזכות בתארים, קבוצות אחרות באנגליה התחילו לחקות את השיטות שלה. כשמשכורות השחקנים התחילו לצמוח בצורה דרמטית, יותר ויותר שחקנים החליטו שכדאי להם להישאר פיכחים כדי שיוכלו ליהנות מקריירות ארוכות יותר. ז'ראר הוייה, לשעבר המנג'ר הצרפתי של ליברפול, נהג לשאול את שחקניו: "למה לבזבז כסף במועדון לילה בזמן הקריירה, אם אחרי שהקריירה שלכם תיגמר תוכלו לקנות את מועדון הלילה?".

***

בעוד שפעם השתייה היתה חלק מהעניין בכל מועדון כדורגל מקצועני בבריטניה, כיום היא חלק מהעניין רק במועדונים נחותים יותר. אתה יכול אולי לשתות בניוקאסל, אבל לא בקבוצות קצת יותר רציניות בפרמיירליג. כששחקן טוטנהאם, לדלי קינג, נעצר מחוץ למועדון לילה ב-2009 לאחר ששתה כוסית אחת יותר מדי, המאמן שלו, הארי רדנאפ, אמר: "כדורגלנים לא צריכים לשתות. בשביל מה לשים דיזל במנוע של פרארי? הכדורגלנים צריכים להקדיש את החיים שלהם למקצוע". כן, אותו רדנאפ אדום-הפנים שעשר שנים קודם לכן התלונן כי השחקנים הזרים שמגיעים לכדורגל האנגלי לא שותים מספיק אלכוהול. השינוי שעבר רדנאפ מסמל אולי את השינוי בכדורגל האנגלי כולו.

העידן החדש הוא עידן שבו כמעט לכל מועדון יש צוות רפואי שמבצע לשחקנים בדיקות דם ורושם להם דיאטות מוקפדות. בעידן הזה אתה לא יכול להיות חלק מהפרמיירליג אם אתה מפטם את עצמך ברעלים. יש סיבה מדוע הסקנדלים בכדורגל האנגלי כיום קשורים פחות לשתייה, והרבה יותר להימורים או סקס: אלו שני דברים שלא מזיקים ישירות למשחק שלך.

המעבר של הכדורגל האנגלי לפיכחות היטיב איתו. המהפכה הזאת באה לידי ביטוי בתוצאות של נבחרת אנגליה: בין 1980 ל-1995 היא ניצחה רק ב-49% מהמשחקים שלה. מ-1996 ועד 2011, אחוז הניצחונות עלה ל-57. קשה כמובן לטעון שמיגור הרגלי השתייה הוא הסיבה העיקרית לכך. אבל בואו רק נסכם שהוא בטוח לא הזיק.

ואנדי קארול? יש לו סיכויים הרבה יותר גדולים להיגמל משתייה משהיו לגאסקוין. בניגוד ל"גאזה", את קארול לא מאמן בעלים של פאב.