היסוד הנפשי של וינרוט

משפט השוחד המתוקשר של עו"ד יעקב וינרוט ושל פקיד שומה גוש דן לשעבר, שוקי ויטה, הגיע בשבוע שעבר אל הישורת הסופית שלו, לאחר שפרקליטיו של ויטה, עורכי הדין אלון רון ומורן כרמון, הגישו את כתב הסיכומים בתיק. הכדור עובר כעת אל השופט גלעד נויטל, שבקרוב יחרוץ את דינם של וינרוט וויטה - לשבט או לחסד.

המשימה הרובצת על כתפיו נויטל אינה פשוטה כלל ועיקר. בשונה ממשפטים אחרים, שבהם המשמעות האמיתית של הגשת כתב אישום נגד פלוני היא כי דינו כבר נחרץ, המקרה של וינרוט ו-ויטה הוא מורכב הרבה יותר, וגם לאחר סיום הליך ההוכחות קשה למצוא מי שימהר להמר על תוצאות המשפט.

לחריגות ולייחודיות המקרה יש סיבות מספר. הראשונה היא שכתב האישום נגד וינרוט ו-ויטה מעלה שאלה עקרונית שטרם נדונה על-ידי בתי המשפט, והיא - האם מתן שירות משפטי על-ידי עורך דין לאיש ציבור, שנעשה בזמן שענייני לקוחותיו נדונים בפני איש הציבור, יכול וצריך להוות עבירה של שוחד.

בבואו של שופט להכריע בשאלה תקדימית שכזו, סביר להניח כי במכלול שיקוליו יעמוד גם השיקול כיצד יראה את הדברים בית המשפט העליון, שידון בערעור העתידי. ניסיון העבר מלמד כי בית המשפט העליון אינו מהסס להכניס תחת מטריית השוחד סוגים שונים של התנהגויות אנושיות.

התפתחות הגירסה

סיבה נוספת לקושי שיעמוד בפני השופט היא שגירסת התביעה בכל הנוגע לטובת ההנאה לכאורה שנתן וינרוט לויטה הלכה והתפתחה במהלך המשפט. בעוד שבכתב האישום נטען כי המתת המושחת שנתן וינרוט לויטה בא לידי ביטוי בעיקר בשכר-טרחה מופחת שגבה ממנו בעבור ייצוגו המשפטי, טענה הפרקליטות בסיכומיה כי עיקר המתת המושחת בא לידי ביטוי בעצם הסכמת הפרקליט הבכיר לייצג את ויטה בשעה שענייני המס של לקוחותיו היו מונחים לפתחו של פקיד השומה (ייצוג מקביל).

אמנם, מבחינה מהותית זה לא כל-כך משנה, מכיוון שלפי הפסיקה שוחד יכול להינתן בכסף, בשווה-כסף או בכל דבר הגורם הנאה לאדם שהוא עובד ציבור בקשר עם פעולה הקשורה בתפקידו ומעמדו. ואולם, החלטת התביעה להעביר את הדגש אל אופציית מתן הייצוג המקביל פגעה במידה מסוימת ביכולת הנאשמים להתגונן, ולכן השופט צריך לקחת אותה בחשבון בהחלטתו.

תחושת הבטן של נויטל

הסיבה השלישית ואולי החשובה מכולן לקושי שיעמוד בפני השופט נויטל בבואו לכתוב את פסק הדין היא שבמהלך משפט וינרוט-ויטה הציגו התביעה וההגנה, בהתבסס על עובדות כמעט זהות, שני סיפורים שונים לחלוטין.

בעוד שהתביעה ניסתה לצייר את הנאשמים כמי שרקמו מזימה זדונית לסייע איש לרעהו על חשבון הציבור ותוך הסתרת מעשיהם, טוענת ההגנה כי וינרוט וויטה ניהלו מערכת יחסים תמימה ושגרתית של עורך דין ולקוח.

כדרכם של פתרונות לשאלות סבוכות, גם הפתרון במקרה זה עשוי להיות בסופו של דבר פשוט, והוא יתבסס על הכרעה ב"סוגיית-על" אחת ויחידה - היסוד הנפשי שבו היו מצויים הנאשמים.

אם יגיע השופט נויטל למסקנה כי וינרוט ו-ויטה התנהלו מתוך כוונה להיטיב האחד עם השני ומתוך מודעות לכך שהם מנהלים מערכת יחסים של "יד רוחצת יד" - הוא ירשיע אותם; אם יחשוב שפעלו בתמימות - הם יזוכו.

ואיך קובע שופט מה היה בלבם של הנאשמים, בסיטואציה שבה עומדות בפניו שתי מערכות נרטיביות מנוגדות, המבוססות על אותה מסכת עובדתית? במידה רבה, על סמך "תחושת בטן".