"הדור הבא" כמשל

ביום ראשון השבוע הושקה סדרת הריאליטי "הדור הבא" של ערוץ 10, ואחריה ביקורות הטלוויזיה הקוטלות. גם לטעמי לא מדובר בסוגה עילית: אם לשפוט על-פי מה ששודר, זה נראה כמו תאונה חזיתית בין "האח הגדול" ל"הרווק".

ייתכן שהתוכנית תשתפר ותתגלה כהברקה, ייתכן שלא - זה לא באמת משנה. כי מה שמפריע לנו בסדרות האלה - לצורך הדיון נקרא להן "רדודות" - הוא לא רדידותן אלא העובדה שמרבית הצופים נהנים להשתכשך במי-האפסיים שלהן. זה דומה לביקורת על הזמר המזרחי: מה שמציק למבקר הוא לא העובדה שפלוני-אלמוני כתב שיר גרוע עם מילים מטופשות ועם לחן מונוטוני, אלא העובדה שהשיר הירוד הפך ללהיט.

אפשר לפטור את הביקורת הזאת כעניין תרבותי גרידא, אבל מה קורה כשעושים הקבלה בינה לבין הביקורת על הממשל? אם מבקרי התרבות יוצאים בעצם נגד דעתם של ההמונים, הרי שמבקרי הממשלה ובית הנבחרים, על אחת כמה וכמה במשטר דמוקרטי, קובלים בעצם על בחירותיו של העם.

קחו למשל את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, שלא מבין איך זה יכול להיות שהעם בחר שני מנהיגים כל-כך חסרי אחריות; או את שופטי בית המשפט העליון, שמנסים במסגרת "אקטיביזם שיפוטי" להציל אותנו מסכנותיו של בית הנבחרים, ולמעשה מסכנותיה של הדמוקרטיה. אלה רק שתי דוגמאות, אפשר לצרף אליהן גם את מבקר המדינה, את נגיד בנק ישראל או יוזמות של אנשי עסקים לשנות את שיטת הממשל.

והנה משהו שדווקא תוכנית רדודה כמו "הדור הבא" יכולה ללמד אותנו. אנחנו, הצופים, קוראים את דברי הביקורת, משווים אותם לדעתנו שלנו - ומחליטים בהתאם אם להמשיך לצפות או לזפזפ לערוץ אחר.

ספק אם יש עוד מכשיר דמוקרטי כמו המסך הקטן: בלחיצת שלט, בכל רגע נתון, אתה מצביע אמון או אי-אמון בתוכנית ובתכניה. התהליך של "העברה לערוץ אחר" אמנם מורכב יותר כשזה נוגע להנהגה שאנחנו לא מרוצים ממנה (וגם אפשר להתלונן על האלטרנטיבות), אבל איך שלא תסתכלו על זה - אם היא עדיין בשלטון, זה אומר שאנחנו רוצים אותה שם, כשם שאם "הדור הבא" תמשיך גם לעונות שנייה, שלישית והלאה - זה אומר שזה רצון הציבור.

זה לא אומר שהביקורת מיותרת. אדרבא, המציאות מראה שהיא כנראה נכונה: שעשועוני ריאליטי הם לרוב מטופשים, נבחרי ציבור נוטים לחוקק חוקים פופוליסטיים ומיותרים, רוב הזמר הפופולרי (לא רק המזרחי) הוא רדוד וחד-גוני להחריד, ולמרבה הצער גם ראש הממשלה ושר הביטחון שנגדם יצא ראש המוסד בדימוס הם בדיוק מסוג הטיפוסים שמסוגלים להעלות את האזור בלהבות, ולהצית בהן סיגר קובני משובח שעולה כמו קרטון שלם של קוטג'. אבל נשאלת השאלה: אם הרוב מוכיח שוב ושוב שהוא יודע רק לטעות, למה לתת לו להכריע?

התשובה היא כמובן שהאלטרנטיבה לשלטון טעם הקהל היא גרועה עוד יותר: מוטב לחיות עם החופש להיות מטומטם, גם כשהוא מתבטא בטלוויזיה רעה, בשירים מטופשים ובמנהיגים אוויליים, מאשר לחיות בדיקטטורה. לפחות בדמוקרטיה מותר לצחוק עליהם, או סתם להתנשא ולהרגיש טוב עם עצמנו.

אתם רואים - מי אמר שתוכנית ריאליטי אינה יכולה לפתח דיון מעמיק?