מיוחד: הצצה למפעל הגדול של ב.מ.וו באפריקה

מכבשי פח רועמים? בוודאי. מזרקי צבע רוחשים? בטח. רובוטים פניאומטיים נושפים, פס ייצור חסר ליאות? כמובן. אבל מרפאת איידס?? לזאת לא ציפיתי.

בהזמנה של חברת ב.מ.וו אמנם הוזכר גם מפגש כזה או אחר עם מערך הסיוע שלה לעובדיה, אך למרבה הכלימה עליי להודות כי הנחתי שהעניין יסתכם בהפקרת עיניי המנומנמות למצגת יבשושית כלשהי, שתבקש לשכנעני באומר, בצליל ובגרפים משמימים עד כמה הכול שפיר ומשתפר.

והנה, לא מצגת ולא גרפים. מרפאת איידס. לא מסוג הדברים שיצרני רכב נוהגים להתפאר בהם באוזני עיתונאים. ובכל זאת היא שוכנת שם. במרחק יריקה - או אולי שיעול - מן המפעל הפועם. מרווחת, משוכללת, בוהקת, כמעט שאמרתי נעימה.

אין בה גם שמץ כלשהו של מבוכה, של בושה, או ניסיון להסתתר. נהפוך הוא. כמעט בגאווה מתנוססת בה כרזה גדולה עם לולאת הסרט הארגמני - סמל האיידס הבינלאומי - ותחתיו הכיתוב: BMW CARES - "לב.מ.וו אכפת".

אנחנו במפעל רוסלין שליד פרטוריה, אחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה. זו המדינה האפריקאית היחידה שהיא (בינתיים?) מתועשת דיה ויציבה דיה כדי להעניק בסיס נאות למפעל מכוניות יוקרה. אך זו גם מדינה שהאיידס ממשיך לנגוס בה באכזריות ובהתמדה. כאן האיידס אינו רק מחלה נוראה וקטלנית, אלא גם מכשלה כלכלית כבדת משקל, ענן שחור המעיב על כל מפעל עתיר כוח אדם.

קונצרן שרק הקפיטליזם החזירי לנגד עיניו היה ממלמל לעצמו "מה אכפת לי? אז ימותו בכל שנה כמה מאות פועלים. ביג דיל. כוח אדם הרי יש פה בלי סוף. נחליף את המתים בחיים, וזהו. הכי זול".

קונצרן ציני היה נאנח וממלמל לעצמו: "אין ברירה. צריך לעשות משהו, אפילו אם זה יעלה קצת כסף. נקים מרפאה לעובדים, נחלק קונדומים בקנטינה, ומי יודע - אולי גם נציל כמה בני אדם. בכל מקרה זה טוב להסברה ולמורל".

חברת ב.מ.וו, כך למדתי במהלך הסיור המפתיע הזה, מצאה את עצמה הולכת הרבה יותר רחוק. הם אולי התחילו בפעילות רפואית מתוך אינטרס עסקי צר, אך בתוך כמה שנים מצאו עצמם מפעילים תוכנית בריאות, חינוך ופיתוח חברתי, המקיפה לא רק את כל עובדי המפעל, אלא גם את בני משפחותיהם, חלק לא מבוטל משכניהם, ועוד רבים מבני כפרם או עיירתם.

ואלה תולדות

מאז 1968 נוכחת ב.מ.וו בדרום אפריקה. ברציפות. ללא הפסקה. גם האפרטהייד לא הפריע לה להמשיך לפעול כאן. צריך כמובן להודות כי טרוניה שכזאת נשמעת די חלולה מפיו של ישראלי. מדינתי לא רק חיבקה בלהט את המשטר הגזעני, אלא גם סיפקה לו דברים גרועים בהרבה מחלקי מכוניות. ובכל זאת ניסיתי להבין במה הצדיקה ב.מ.וו את המשך עסקיה כרגיל, גם כאשר החרם העולמי על דרום אפריקה היה בעיצומו. לא הצלחתי.

היא, אגב, לא הייתה לבד. גם קוקה-קולה, סימנס, מרצדס, חברת ש*ל ועוד כמה וכמה חברות ענק לא התרשמו מן החרם. נחמה די פורתא.

יש אומרים כי המשך הפעילות בשנות החרם הוא אחת הסיבות לכך שהמותג ב.מ.וו זוכה למעמד כמעט מקודש בדרום אפריקה. זה החלום, זו משאת הנפש, זו השאיפה המפעמת בלהט בלבו של כל זכר דרום אפריקאי. עד כדי כך הגיעו הדברים שראשי התיבות BMW זכו לגרסה מקומית: Be My Wife. ללמדנו כי ב.מ.וו. באפריקה זה גם אפרודיזיאק. אמצעי רב און להצתת תשוקה בלבה של כל אישה.

כמעט כל תוצרתו של מפעל רוסלין שימשה בעבר לתצרוכת פנים. רק ב-1994, עם פרוץ הדמוקרטיה, הגיעה גם הפריצה הגדולה אל העולם הגדול. השקעות מסיביות העלו את תפוקת המפעל עוד ועוד, והוא החל מייצא במספרים גדלים והולכים. מעל שישים אלף מכוניות מייצרים 2,300 עובדיו מדי שנה. 80% מהם מיוצאים לרוב חלקי העולם.

לא קלה הדרך

לא פשוט לנהל אופרציה כזאת במדינה כמו דרום אפריקה. אוכלוסייתה - בחלקה הגדול - נחשלת באורח מעיק. ולבד מן הנחשלות הזאת, צריכה המדינה להתמודד גם עם אוסף מדהים בהיקפו של מנהגים, מסורות, אמונות, לשונות, דתות, ערכים מקודשים, ובורות. מרפואת אליל ועד פוליגמיה, מחצרות מלכים שבטיים ועד מנהגי מוהר מעיקים, ממוסר עבודה בעייתי ועד לסכסוכי דמים מקומיים. אל כל אלה הצטרפו גם שלטון מושחת, מערכת חינוך כושלת, וכמובן - מארת האיידס. הנה צמד פכים קטנים להמחשה בעניין האיידס.

הראשון מגיע מכהונתה הארוכה (1999-2008) של ד"ר מנטומבזנה אדמי צ'בללה-מסימאנג (ז"ל) כשרת הבריאות של המדינה הצעירה. בתחילת שנות ה-2000, כאשר למגפת האיידס כבר מלאו 20 שנה, הודיעה שרת הבריאות באורח רשמי שהתרופה היעילה ביותר לאיידס טמונה במיץ לימון, בשום, בסלק ובתפוחי אדמה. רבבות חולים אומללים מסרו נשמתם על מזבח הטמטום המיניסטריאלי הזה.

השני מגיע מג'ייקוב זומה, כיום נשיא דרום אפריקה. ב-2005 הוא היה סגן הנשיא וראש המועצה הלאומית למלחמה באיידס. בדצמבר 2005 הועמד זומה לדין על אונס (אנחנו לא לבד). ב-2006 הוא זוכה (אנחנו כן לבד). בית המשפט קיבל את גרסתו שיחסי המין קוימו בהסכמה. במהלך המשפט נחשף פרט מאלף; האישה שהוא שגל הייתה נשאית איידס. כבוד סגן הנשיא אישר כי ידע על כך, וגם אישר שבכל זאת לא טרח להשתמש בקונדום. לשאלה הנדהמת של בית המשפט מה בדיוק עבר לו בראש כאשר קיים יחסי מין לא מוגנים עם נשאית איידס, השיב זומה - כנראה בתוקף תפקידו כראש המועצה הלאומית למלחמה באיידס - "מה הבעיה? התקלחתי אחר כך".

הייפלא כי ב.מ.וו בחרה לא לסמוך על מערכת הבריאות הממלכתית והקימה מרפאת איידס עצמאית?

ונעבור לחינוך. באוזניים נדהמות שמעתי כי חינוך החובה בדרום אפריקה מתחיל רק בגיל 7. לא דקה אחת קודם. אין גן חובה. אין כמובן גם גנון, פעוטון וכדומה. ילדי הלבנים - רובם ככולם בנים למשפחות מבוססות - פוקדים גנונים וגנים פרטיים. יד הוריהם משגת להעניק להם חינוך וטיפוח בשנים הפורמטיביות הללו. ילדי השחורים - רובם הגדול צאצאים למשפחות מרודות - מגיעים לשנת הלימודים הראשונה בגיל 7, כשבאמתחתם החינוכית כמעט אין נכסים.

"שבע שנים הם לא ראו דבר חוץ מהגב של אימא", הגדיר זאת בעוקצנות מרירה המדריך האפריקאי שלנו. ואכן, בכל אתר נראות האימהות נושאות את ילדיהן על גביהן, מלופפים היטב בסודר צבעוני; מנהג פוטוגני החביב מאוד על התיירים, אך ערכו החינוכי אינו גבוה במיוחד. לאחר שבע שנות חיים כגיבנת, כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם קשיי בית הספר, או עם תלמידים לבנים שזכו לארבע, ולעתים אף לחמש שנות פיתוח והעשרה. המכשלה הראשונית הזאת מקבעת במידה לא מבוטלת את עתידם ואת יכולתם להשתלב בעולם תעשייתי ותעסוקתי שהולך ונעשה תובעני יותר ויותר.

מערך העשרה של ב.מ.וו כולל בתי ספר עם תגבור לימודי מתמטיקה ופיזיקה, חדרי מעבדה עם עזרי לימוד ועם כוח הוראה מיומן, ואפילו כיתת מחשבים ניידת, המקנה לתלמידיה עקרונות ראשונים של מחשוב ושל עיצוב ממוחשב.

צבע הכסף

אין זה ביקורי הראשון בדרום אפריקה. הארץ הזאת מרתקת אותי. מרתקת ומתסכלת. לכאורה - היא מסמלת את ניצחון הצדק על התועבה. צמד מנהיגים יוצאי דופן, מנדלה ודה-קלרק, חברו יחדיו כדי להעניק לעולם שביב נדיר של אמונה באפשרות לאחות שסעים שנידמה כאילו אין להם מזור ללא מרחץ דמים. והנה, ע*ם-אדונים וע*ם-עבדים, מדכאים ומדוכאים, מפוטמים ומזי-רעב, שודדים ונשדדים, רומסים ונרמסים מצאו נתיב אל חיים משותפים מבלי לשחוט ולהישחט. כמעט שלא היה כדבר הזה בתולדות המין האנושי המרושע.

האפרטהייד אכן נפח את נשמתו. הגזענות הצבעונית הוצאה אל מחוץ לחוק. אבל את צבע העור החליף צבע הכסף. אין יותר אפליה רשמית בין לבן לשחור, אבל יש תהום לא-רשמית בין עשיר לעני. למרבה חוסר הפליאה, העשיר הוא כמעט תמיד הלבן, העני הוא כמעט תמיד השחור. ולמרבה התסכול, אין אל מי לבוא בטרוניות. הכול חוקי. הכול צפוי. הכול כמעט בלתי נמנע. שהרי פער תופח בין עניים לעשירים הוא מן המחלות הקלאסיות של עולם "השוק החופשי", מגפה שהותר לה להכות בכול, ללא הבדלי צבע, גזע, לאום או דת. ובכל זאת, כאשר הפער הזה לובש גם חזות צבעונית, התמונה מעיקה מאוד.

בגאווה כמעט נוגעת ללב סיפרו לנו המארחים על מעמד ביניים שחור שהולך ומתפתח אט-אט. הלוואי שהם צודקים. במהלך סוף השבוע ביוהנסבורג התרחש אירוע ספורטיבי ליד מלוני. חובבי רכיבה על אופניים התכנסו למירוצים קצרים ולמפגן יכולת. מאות רוכבים הגיעו, חמושים במיטב הציוד, הביגוד, האבזור וההידור. לשווא חיפשתי ביניהם נציג אחד של מעמד הביניים השחור. כולם היו לבנים. לא התייאשתי. המשכתי לצפות ולהמתין. חלפה שעה, וסבלנותי השתלמה. ראיתי רוכב אופניים שחור. אבל משום מה נדמה לי שגם הוא לא היה בן למעמד הביניים החדש; הוא רכב בכיוון ההפוך, לראשו חבש כובע קש מרוט, והציוד היחיד שנשא על אופניו היה מגרפה גדולה שאניצי דשא עדיין השתרבבו מבין שיניה.

העוני השחור הוא נורא. הוא מנוול, הוא מסרס, הוא מוליד פשיעה ושחיתות, הוא הורס מרחבים אורבניים שלמים (בשכונות מסוימות ביוהנסבורג נסענו באוטובוס ממוגן), וכופה על מרחבים אחרים לחיות בתוך מבצרים מאיימים ומאוימים. והמתסכל מכול - הוא כמעט חיוני להמשך שגשוגה של דרום אפריקה. זהו הרי המלכוד הקלאסי: "החובה להישאר עני כדי להיעשות עשיר". ללא שפע של כוח עבודה זול, לא יבואו הקונגלומרטים הגדולים להקים מפעלים. כוח עבודה זול מחייב אוכלוסיה ענייה, המוכנה לעבוד קשה עבור שכר זעום. אם יתייקר שכר העבודה יעלה מחיר המוצר. אם יעלה מחיר המוצר יותר מדי, יארוז בעל המפעל את מכונותיו ויעבור עמן לארץ מרודה יותר. כך הרי דרכו של העולם החופשי כל-כך.

כל בר-דעת כבר מבין שהעוני השחור הוא לא רק דשן על ערוגת הצמיחה הדרום אפריקאית, אלא גם פצצת זמן. הייפלא אפוא שחברת ב.מ.וו הרחיבה את פעילותה החברתית גם אל הכפרים ואל העיירות עצמן? היא משגרת אל הכפרים מדריכים וציוד המקנים לתושבים עקרונות וידע של ניהול משקי חקלאות קטנים לתצרוכת עצמית, ויסודות ראשוניים של תכנון כלכלי, מקווה כי יהיה בכך כדי להקל במעט את מצוקת היומיום, ואולי גם לנטרל, ולו רק שמץ מן הפצצה.

ועדיין לא דיברנו על בתי מחסה לנוער בסיכון, על מעונות ליתומי איידס, ועל עוד אסופה מעוררת קנאה של מעשים טובים ונאים.

לא פשוט לדבר בשבחו של ענק תעשייה בינלאומי על מעשים אלטרואיסטיים. השד החשדן, למוד הסבל והתרגילים, מתעקש לחפש את הטריק. את המניע הנסתר. את ההתחכמות. אך תהא עילת הפעילות הזאת אשר תהא - חמלה קדושה או אינטרס טמא, אהבת הכסף או אהבת האדם - לאחר שנים של פעילות ושל השקעה מותר לפחות להעניק אשראי לא מבוטל לסיסמה שב.מ.וו בחרה לפעילות הזאת: "למחויבות הגדולה ביותר שלנו כאן - אין כל קשר למכוניות".

וגם ציניקן מוחלט מוצא עצמו נושך את שפתיו, בולע את ארסו ומסיר לרגע קט את כובעו בהערכה.