עוד לא ראיתם כלום

א. הנתונים שהצטברו בשבוע האחרון מלמדים אותנו יפה מאוד איפה אנחנו חיים: בסוג מעוות במיוחד של דיקטטורה.

מה למדנו? למדנו שהמדינה מסרבת להחזיר לעובדים 600 מיליון שקל שלקחה מהם לפני שנתיים, בזמן המשבר, כדי להקים קרן ממשלתית לסיוע למפעלים במצוקה. הקרן מעולם לא הוקמה, ועכשיו האוצר מסרב להחזיר את הכסף. גניבה פשוטה.

מה למדנו? דוח של האוצר פורסם השבוע וגילה לנו את מה שהרגשנו טוב מאוד: בשנתיים האחרונות הפחיתה המדינה את מס ההכנסה ואת מס החברות, ופיצתה את עצמה בהעלאת מסים עקיפים על מוצרי צריכה. משקל המסים העקיפים בגביית המסים עבר ב-2010 לראשונה את רף ה-50%.

למה? מה ז'תומרת למה? זה טוב לצמיחה, זה מושך משקיעים, זה נראה מצוין על הנייר. בחיים זה נראה פחות יפה, אבל למי שם אכפת מהחיים שלנו. זה הכול בשביל העשירים, חשוב שיהיה להם טוב.

חלקם של אלה בנטל מילוי הקופה הציבורית קטן בשנתיים האחרונות על חשבוננו. ידענו את זה, ידענו את זה טוב מאוד. ולא רק ידענו, גם הרגשנו, אבל תמיד נחמד לראות את זה שוב, שחור על גבי מסך.

הפערים ממשיכים להתרחב: ההכנסה החודשית ברוטו בעשירון העליון הסתכמה בשנה שעברה ב-40,867 שקל, לעומת 3,052 שקל בעשירון התחתון. משכורת של 3,000 שקל. מישהו יכול בכלל לדמיין את זה?

למדנו גם שנדרשים לאזרח ישראלי 182 ימים בשנה כדי לממן את תשלומי המסים, הישירים והעקיפים. השיטה עובדת שיגעון.

מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה בחוצפתך כי רבה? את בריאותנו? בבקשה, קחי: מדוח אחר, שפורסם גם הוא השבוע, למדנו שגם בתחלואה מתרחבים הפערים בין העניים לעשירים.

דוח מבקר המדינה כבר קבע כי בתי-החולים במרכז נהנים מתרומות גבוהות פי עשרה ויותר מבתי-החולים בפריפריה. התורמים, נכתב שם, הם אלה שקובעים למעשה את צורכי הבינוי וכוח-האדם של מערכת הבריאות. הם, לא אנחנו. הם, לא המדינה. ובקרוב, חברות וחברים: שר"פ! רפואה פרטית בבתי-החולים. זה בדיוק מה שיפתור את הבעיה, לא ככה?

ועוד מבזק בריאות: בשבוע שעבר גם למדנו שכמעט שליש מהילדים לא חוסנו, תוצאה של הפרטת השירות. התוצאה? החוזה עם החברה יוארך עד ששום ילד לא יהיה מחוסן במדינה הזאת.

ב. נדמה שהם לא מפסיקים לדרוך עלינו. מזלם הגדול שפה ושם עוד יוצא איזה משט לעזה ועוזר להסיט את תשומת-לבנו. מזלם הגדול שעדיין יש איום קיומי על חיינו. מזלם שהרשות הפלסטינית מתכננת להכריז מדינה. תודה לאל על מבקשי רעתנו, רק בזכותם אנחנו יודעים מה טוב בשבילנו. מזל שיש נגדנו דה לגיטימציה - זה הדבר היחיד שנותן להם לגיטימציה להמשיך ולהתעמר בנו.

למעשה, לא מן הנמנע שהתוצאה המיידית והישירה של ההתקוממות החצופה של הציבור הישראלי נגד הכוחות הגדולים, שמשימת חייהם היא לדפוק אותו, תהיה איזו מלחמה טובה בקרוב. זו הרי הדרך היחידה שהם מכירים כדי לגרום לנו להפסיק להתבכיין.

אז דעו לכם, חברות וחברים: בכל פעם שאתם מעיזים לא לרכוש גבינה במחיר מופקע, בכל פעם שאתם דורשים ולו מעט צדק, בכל פעם שאתם עושים "לייק" עלוב בפייסבוק לאיזו קבוצת מחאה, כותבים טוקבק או הולכים להפגנה, בכל פעם שאתם מביעים בקול את התחושה שרומסים אתכם - בסוף כל תחושה לא נעימה שאתם חשים בבטן ובכיס מחכה המלחמה הבאה. והיא הולכת להיות קשה; מספיק להסתכל על פרצופו של מתן וילנאי בשביל להבין את זה.

אז רק הביאו את זה בחשבון, כן? שלא תבואו לבכות אחר-כך. זה הסיכון שאנחנו לוקחים. אילו רק לא היינו פותחים את הפה, אילו רק היינו ממשיכים לשלם ולהידפק בשתיקה, אילו היינו מורידים את הראש ונותנים להם להמשיך ולכתוש אותנו - הכול יכול היה להיות בסדר. כלומר, אם אפשר לומר "בסדר" על המצב שלנו.

באשר לי, אני לוקח על עצמי אחריות מלאה.

ג. אחרי הטרגדיה של השבוע שעבר, כשאב שכח את בתו התינוקת במכונית, פרסם העיתון של המדינה הנחיות וטיפים איך לא לשכוח תינוקות במכוניות. שימו ליד התינוק את הסלולרי ואת הארנק, היה כתוב בעיתון. ככה - כשהוא ליד משהו חשוב באמת - אין סיכוי שתשכחו אותו.

זה משל מושלם, אם כי עגום עד למאוד, למצבנו האומלל. הכסף וסמלי הסטטוס לפני החיים. הטפל לפני העיקר.

אנשים הזדעזעו - איך אפשר לשכוח תינוקת באוטו. ובכן, אפשר. אני מהמר שהאב האומלל, לבי איתו, הוא כמו כולנו בוודאי - כי כולנו כמו כל אחד, הו, כמו ששר שלמה ארצי. מאילת ועד דן, כולנו בין הפטיש לסדן. חיים על החרב, מהבוקר עד הערב. לחוצים, עצבניים, חוששים לחיינו, לא גומרים את החודש, לא עומדים בתנאים.

אלפיים מאיתנו מאבדים את ביתם בשנה. הבנק לוקח להם אותו כי לא הצליחו לעמוד בתשלומים. איך אדם מצליח לא לעמוד בתשלומים? כמו שהוא מצליח לשכוח ילד באוטו. כי הוא במרדף אבוד, כי הוא מאבד את עצמו, כי בקרבו גדלים במקביל אדישות וכעס - על פניו רגשות סותרים, אבל בישראל של היום הם הולכים יחד, כפתור ופרח.

ד. אנחנו נמצאים במצב של ריקבון מתקדם למדי. לאן שלא תביט פושה הנגע. השבוע דנה ועדת חוקה, חוק ומשפט בהצעת "חוק החרם", שלפיה כל מי שיפגע במדינה באמצעות חרם - יושת עליו תשלום פיצויים ותוגבל זכותו להשתתף במכרזים כלכליים. חוק מעוות עד למאוד. תחת הכסות האידילית של "חרם על ישראל" מבקשת הממשלה להעניש כל מי שמתנגד לכיבוש, כל מי שלא מתיישר עם דעתה ועם פשעיה.

חרם הוא אקט פוליטי מוצדק, ואיסור על חרם הוא אקט דיקטטורי מובהק. וזוהי רק ההתחלה. המגמה תלך ותתעוות עוד ככל שהדיקטטורה של הכוח ושל ההון תמשיך לשלוט. היום אסור לך להחרים מוצרים כאקט פוליטי, מחר הם יאסרו עליך להחרים את הקוטג' כאקט צרכני.

הרי מה ההבדל העקרוני? גם בכיבוש וגם בקוטג' אתה עושה את המינימום: מביע את דעתך דרך הכיס. הרי מה ההבדל העקרוני בין מדינת ישראל ותנובה או שטראוס (או בזק, או חברת חשמל או כל חברה גדולה אחרת)? הן שלוחות שלה בדיוק כמו הצבא ומערכת המס.

למה שלא יקום אחד מהאהבלים היושבים בכנסת ויאמר שחרם על קוטג' פוגע ברפתנים ולפיכך בתעשייה ולפיכך בצבא ולפיכך במדינה? כמה זמן יעבור עד שאחד מענקי המשק יכריז שעד שלא יורדים לו מהגב ומאפשרים לו להמשיך ולהעלות מחירים הוא מפסיק לתרום?

וזה לא רק פוליטיקה. חרם צרכני הוא כלי נהדר. מישהו יכול לדמיין שאוסרים על החרדים להשתמש בו נגד חברות שמחללות את השבת? אף אחד לא. מצד שני מי יודע, אולי גם זה יגיע.

ה. הרב דב ליאור והמהומה שעורר השבוע הם גם דוגמה טובה. אגב, ליאור לא שונה בהרבה מעבריינים אחרים: גם מולם נאלמת המדינה, חלושה ואפסית. היא לא מצליחה לעצור את הפושעים מהימין כמו שהיא לא מצליחה לעצור את עברייני המס או את עברייני הסביבה.

איש הישר בעיניו יעשה, וככל שהישר בעיניו יותר עקום יותר טוב. אחרי הכול, מה הוא כבר עשה, גדול התורה הזה - עוקר ההרים וטוחנם זה בזה? מה פשעו של גאון הדור הגזען? אז הסכים לזה שמותר להרוג גויים, מה הביג דיל.

ו. המדינה על הפנים. האזרחים קורסים. החוק חסר אונים. מסקנה: מוכרחים לצאת למלחמה ולגבש את העם, ללמד אותו מה באמת חשוב. ויפה שעה אחת קודם.

 דרור פויר

הרהור

אילו רק לא היינו פותחים את הפה, אילו רק היינו ממשיכים לשלם ולהידפק בשתיקה, הכול יכול היה להיות בסדר.