שליח "גלובס" ביוון: ריח חזק של גז, צעירים המומים

הם יודעים גם להשתולל. לכוחות המחאה בכיכר סינטגמה יש מאפיין בולט אחד: חומר לבן שמרוח סביב העיניים או על כל הפנים להגנה מפני הגז המדמיע, וקשיי נשימה.

הגעתי לסינטגמה כארבע שעות אחרי האירועים האלימים אתמול. כבר ביציאה מהרכבת התחתית חשים את הריח הצורב של הגז. לפני העלייה לכיכר נחשפת סצנה סוריאליסטית: המסדרונות הנקיים כרגיל גדושים בבקבוקונים ופחיות ריקים בתפזורת, צעירים שפופים מתאוששים מהקרב בישיבה על רצפה זרועת כתמי גז לבנים. אולם ריק הפך לתחנת עזרה ראשונה עם פרמדיקים נמרצים שמצוידים במיטב ציוד העזרה הראשונה.

הפעם, אומר לי אחד מהם, היה קשה יותר כי הם (משטרת המהומות) ירו את הגז גם לתוך תחנת המטרו. הבחור, צעיר חביב ומובטל אחרי לימודי היסטוריה, מזהיר אותנו שלא לעלות במדרגות מפני שהאוויר בחוץ עדיין ספוג גז.

"גם אצלכם יש הפגנות כימיקליות?", הוא מצטחק באנגלית מצוינת. אנחנו עולים, כמובן. הכיכר גדושה בצעירים וצעירות המומים ומעוררי רחמים כמוהו. אנשי האיגודים שהתחילו את יום המחאה נעלמו. נשאר רק "נוער הגבעות" המקומי, תמים הרבה יותר ברובו. שתי שורות שלהם מעבירות מיד ליד בקבוקים שמולאו במי המזרקה במעלה המדרגות לרחוב בין הרחבה לפרלמנט, כדי שהצעירים שם יוכלו לשטוף פנים.

אמרנו תמימים וזה הרוב, אבל יש גם יוצאים מהכלל. שמשיות הישיבה ומחיצות הישיבה של בתי הקפה בשולי הכיכר שרופים ומנופצים ללא תקנה. חבורת חוליגנים עקרה קודם לכן אריחים ולבנים מעמודי הבניינים והוציאה את התסכול שלה על הרכוש הבורגני.

העסקים סביב הכיכר המרובעת הגדולה שהיא אחד מאתרי התיירות הגדולים באתונה מוגפים ברובם. בסמטאות מאחור פועלים בהצלחה רבה כמה בתי קפה. שם, ליד משמרות מוצנעים של משטרת המהומות, מתאספים המהפכנים לכוס קפוצ'ינו, התרגעות והחלפת חוויות. הכול כמעט רגוע, להוציא ויכוח קולני בפינת הכיכר בין תומכי האופוזיציה הימנית לבין השמאלנים.

קשה לקנא בצעירים החביבים עם פניהם הלבנות ומסיכות הגז המאולתרות. חלקם גם מובטלים. הם מתחילים לחשוד שהמחאה לא ממש מועילה.

"למה שלא תלכי הביתה כעת להתקלח?" אני שואל צעירה בת 19 שמחייכת, "אולי אתה צודק, אבל אין לי עבודה ואין לי מצב רוח". כולם מחכים, אף אחד לא ממש יודע מה ילד יום. כמו כל יוון.