ארוחת הברבורים: כל-כך הרבה בשר שאפשר להפוך בן-לילה לטבעוני

"תרחצו ידיים". המלצרית הצעירה שולחת אותי ואת גיא לרחוץ ידיים. אנחנו מסתכלים בה בתימהון. "אוכלים בידיים", היא מסבירה.

אנחנו מצייתים. כשאנחנו חוזרים לחדר, מציידת אותנו המלצרית בסינר ארוך וחד פעמי מניילון דק. בטלפון היא ביקשה שנבוא בבגדים שלא אכפת לנו ללכלך. "אני מרגיש כמו גניקולוג מחליף", אני נוהם לעבר גיא במבוכה מתחת לסינר הדק.

השולחן הגדול מוקף בכמה עשרות בחורים ובחורות צעירים ואיש אחד ויחיד שנראה מתאים לאירוע - איש גדול. לידו אני מתיישב. על השולחן מונחים קנקני חרס גדולים מלאים ביין זינפנדל אמריקני לא מזוהה, קנקני נירוסטה קטנים יותר ובתוכם בירת בוטיק ישראלית בשם "דאנסינג קאמל". כיכרות לחם ענקיים וחמים נקרעים בידיים.

והנה זה מתחיל: זנב שור צלוי עם ערמונים. אין סכו"ם, אין צלחות ואין מפיות. עוד מעט ירחמו עלינו ויביאו מפיות. הן יידבקו לידיים. קערות מים עם פרוסות לימון ישמשו ככיורים ניידים.

אנחנו מקבלים קופיצים ענקיים לחתוך בעזרתם את הבשר. גיא יושב בפינה, הוא לא יתחתן עכשיו שבע שנים, אין צורך, יש לו כבר אישה נהדרת. אני מרים את הקופיץ ומפריד בפראות בין חוליות הזנב הדביק. טעים ומגעיל לי.

הברברים הצעירים שמסביבנו נראים יותר כמו פקידי היי-טק צייתנים ונשותיהם מאשר כחבורת גרגרנים קרניבורים. כולם רזים וצעירים להפליא. ארוחת הברברים של מסעדת הבשר התל אביבית NG נערכת מידי חודש כבר כמעט שנתיים, נתחים שלמים של בשר מוגשים לשולחן ונאכלים בידיים. שאגיד עכשיו ימי פומפיי האחרונים, או שלא צריך?

פיין יאנג קאניבלס

עכשיו מגיעים אל השולחן נתחי ברווזים וארנבות. הארנבת היא כרגיל עוף עם שם אחר והברווז הוא עוף משודרג, לא שזה רע אבל לא באנו הנה בשביל עוף. בשביל מה כן באנו הנה?

אני מוותר על היין ונצמד לבירה. אני לא אוהב את הבירה הזו בדרך כלל, אבל עכשיו היא מתאימה. אין כוסות זכוכית, רק ספלי חרס גסים וזה בסדר. עכשיו יש אתנחתא קומית - קלחי תירס.

חצי דלעת ענקית צלויה אף היא בתנור, בדיוק כמו הבשרים, מחביאה בתוכה סלקים צלויים, בטטות, לפתות. הרוטב הלבן בסירים הקטנים האדומים מחסל כל אפשרות שמשהו בריא יקרה כאן הערב אפילו עם הירקות.

זה רוטב ראנץ', מזהה אותו גיא שהוא תמיד אמריקני בתל-אביב למרות שהוא חי כאן כבר לא מעט שנים. בירור קטן מעלה שהראנץ' הזה עשוי משמנת עיזים, פרמזן ומיונז. בריאות.

לידינו יושב זוג צעיר. עופר ונטלי. עופר בן 25 ונטלי בת 27. היא מנסה נואשות לרמוז לו שהוא האיש של חייה. כבר שנתיים הם ביחד והוא עוד לא הבין. הם זוללים בלי מעצורים, המיצים ניגרים על סנטרם. עופר מפרק בקופיץ שלו נתח אחרי נתח וטורף אותם ללא מנוחה.

עכשיו נגמרות השטויות. גור חזירים שלם נישא אחר כבוד אל השולחן על קרש עץ גדול. מתחתיו חצאי תפוחים צלויים וגבעולי סלרי טריים, סלרי זה בריא, במיוחד עם רוטב ראנץ'.

נתחי החזיר נתלשים האחד אחרי השני בידיים ונטרפים במהירות. אני אוכל מעט בשר ויותר ויותר סלרי, מנסה להקל את רוע הגזרה הקולסטרולית. כאילו שזה יעזור. רק ממה שמשפריץ לי על הסינר אני אחטוף עוד מעט התקפת לב.

אפרים משעין את פניו על כפות ידיו הגדולות. אולי הוא נרדם. אחר כך הוא מספר לי על אוסף היינות שלו ועל אשתו שכועסת עליו שהוא מבזבז כל-כך הרבה כסף על יין שהוא אפילו לא מספיק לשתות. לאט לאט אני מבין שיכול מאוד להיות שאין לו באמת כסף לכל זה. הגרגרנות שלו ושל נטלי הצעירה נוגעות ללב. כל שאר הברברים הצעירים, בעיקר אני כמובן, מעוררים בי בחילה. פיין יאנג קניבלס.

עכשיו מגיעים שוקי טלה שלמים. אחריהם נתחי אנטרקוט ופילה עם העצם. הברברים מתנפלים עליהם ברעבתנות. נטלי מכוסה כולה בשומן. עיניה מתהפכות בחוריהן מרוב תאווה. היא מנסה נואשות לרמוז לעופר עד כמה היא רוצה שיכרע על ברכיו, מצידה אפילו כאן, ויציע לה נישואין. הילד לא מבין מהחיים שלו, גיא ואני גואים בצחוק. אני פותח כפתור. עוד בירה. עוד בשר.

עכשיו מגיעים הקינוחים. פירות טריים. תודה לאל. שיפוד כדורי מלון מתגלה כדלעת מבושלת ביין לבן וקינמון. הכול נטבל בשוקולד נוזלי כדי לא לקלקל ולהגיש כאן משהו בריא חלילה וחס. שום דבר לא באמת חושני כאן הערב. חוץ מנטלי אולי. הכול ברברי. כמו שרצו. כמו שהתכוונו. כמו כאן ועכשיו.

אנחנו יוצאים אל הלילה, מציצים בחלונות היפים של נווה צדק. "שמת לב שאף נתח לא היה באמת איכותי?", אני שומע את עצמי מקטר לגיא. "כן", הוא אומר, "שמתי לב". בדרך הביתה גיא ואני יושבים בשקט במכונית ונותנים לאוויר הלילה לנסות ולקרר אותנו.

אני נופל על הספה ונרדם. בערב למחרת אשתי ענת תספר לי שהיה ריח של אלכוהול וחיות מתות בכל הבית.

ארוחות הברברים. מסעדת NG, אחד העם 6, נווה צדק, תל-אביב, 03-5167888. בתחילת כל חודש בדרך כלל בימי ראשון. 330 שקל לאדם