הדיל של רזי ברקאי

1. רות, סוף

יש המון סיבות שבגינן צריך לסגור את גלי צה"ל. אמתלת הנטייה הפוליטית היא האחרונה שבהן. בין הסיבות הראשונות - העובדה שהתחנה לעולם לא תהיה גוף תקשורת חופשי באמת כל עוד היא כפופה לצה"ל - זירה בלתי דמוקרטית בהגדרתה, וטוב שכך.

היא תמיד תנציח את האפליה ואת הצמחת הקליקה בתקשורת הישראלית ומגדירה במשך עשרות שנים, מי ראוי להשפיע על השיח הציבורי ומי צריך להיאבק יותר על מקום זה. היא מעניקה עדיפות לקבוצה מצומצמת של חיילים על פני עשרות אלפים אחרים ומכשירה אותם לאזרחות, בעוד חבריהם מקריבים זמן יקר. היא לא משרתת את מטרתה כתחנה לחיילים ונלחמת בתחנת חדשות ציבורית אחרת, שאנחנו מממנים.

אך השבוע קיבלנו את ההסבר האולטימטיבי לשאלה מדוע גלי צה"ל אינה יכולה להמשיך ולתפקד כפי שהיא כיום. היה זה כשמכל המפקדים, המנהלים והעורכים, התייצב דווקא עיתונאי בכיר בתחנה בפני הפוליטיקאים שאותם הוא מראיין מדי בוקר, וסגר איתם מעל גבי שולחן ועדה בכנסת דיל להארכת שידור חסויות בתחנה לעוד שנה וחצי.

על היחסים הבעייתיים בין התקשורת לפוליטיקה נכתב לא אחת בטור זה, ואין תקדים בכך שעיתונאים יוצאים להגנת מקום עבודתם. אך רזי ברקאי, שהיה הדובר המרכזי בדיון בוועדת הכלכלה השבוע, טשטש לחלוטין את הגבולות הדהויים גם כך, כשהציע הצעה משלו לאופן מימון התחנה מפרסומות.

השאלה היא האם הייתה זו רק הדגמה לאופן שבו מתנהלים הדברים בתחנה בדרך-כלל?

2. בראש ובראשונה

מה קרה לעמוד הראשי של "מעריב"? הרבה גבות הורמו סביב התהייה הזו בימים האחרונים. העיתוי שבו התרחש השינוי, אחרי כניסת בעל השליטה החדש לעיתון, עשוי להבהיר משהו על מידת מעורבותו ב"מעריב".

אך מעבר לזה, צריך לזכור את תפקידו המשתנה של העמוד הראשי. עיתון שאינו מתבסס באמת על רוכשים בדוכני המכירות, אלא על מנויים נניח, יכול להניח מעט לדף שהוא חלון הראווה שלו. בתפיסה כזו, אפשר למעט בתמונות ולהנמיך את הווליום של הכותרות הראשיות.

"מעריב" החדש מסתכן אמנם באפרוריות לאור השינוי העיצובי, אך באותה מידה לא ניתן שלא להתרשם מהעובדה שהוא מחזיר את הכבוד לעיתונאים ולכותבים ונותן למילים שלהם ולשמם להיות מוקד המשיכה.

מהלך זה לבדו לא יציל את "מעריב". לצערנו הרב כיום, עם טאלנטים עיתונאיים (כמו גם טלוויזיוניים) לא מכסים גירעונות, להפך - לבד מכתיבה, יש להם כישרון בלתי מבוטל לעודד להפסדים. עיתונאים טובים ומוכרים בעיקר מביאים יוקרה וגניבתם מהווה בעיקר כלי אסטרטגי להתנגחות ביריבים.

לאחר ש"מעריב" ישיב לעצמו את היוקרה, הוא גם יהיה חייב לשוב ולהיות רווחי ולא נתון לחסדי בעל השליטה החדש. רק כך יהיה לעיתונאים שהועמדו בחזית הכוח האמיתי להיות מוצלחים.

3. אמנות השיבוץ

חוקרת האמנות נשאה עיניה אל תמונת הענק של רמברנט. כשראשה מוטה מעלה, היא סיפרה בעיניים בורקות על משיכות המכחול ושכבות הצבע ועל העולם שבו חי האמן ההולנדי.

דקות ארוכות נמשך הפריים הנדיר - אישה בעשור השישי לחייה, מצולמת מהתקרה, כשעל קמטיה מאירים צבעי ציור עשירים, והיא בקול שקט של מוזיאונים, בהולנדית, מדברת כאילו היא חוזה בו לראשונה.

היה ברור שלא רק היא חיה אמנות, אלא גם הבמאי, הצלם, התאורן ומי שהחליט שציור דמויות של שחורים במאה ה-17 בהולנד, הוא נושא ראוי לסרט.

העובדה שהסרט הזה שודר בערוץ 1 בדיוק בזמן ש-20 בנות נכנסו לווילה בלב בת-ים בערוץ 10 ושלום אסייג התאמץ להצחיק בערוץ 2, היא אחת מהברקות השיבוץ הגדולות שהיו פה בתקופה האחרונה.

אלמלא היה זה ערוץ 1, אפשר היה לומר שהצבת אלטרנטיבת הלוח הזו היא מהלך מהונדס בקפידה ואף חתרני. אבל, כאמור, זה ערוץ 1.