מתחת לקו העוני במשרדי עוה"ד

"יש אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון, מתחת איזה קו", כתב פעם הזמר קובי אוז וכיוון במילותיו לעניי ישראל האנונימיים, המודרים ממוקדי הכוח ואשר צצים בתודעה הציבורית מדי פעם בכלי התקשורת בליווי סיסמאות כמו "חיים מתחת לקו העוני".

נזכרתי השבוע בפזמון המוצלח הזה, אחרי פגישה עם כמה בוגרי משפטים שעומדים בפני סיום תקופת ההתמחות. מ' למשל, שסיימה את לימודיה בהצטיינות ומתמחה במשרד פלילי מוכר, סיפרה כי היא עובדת 14 שעות בממוצע ביום, כולל בסופי שבוע, ומרוויחה משכורת של כ-4,000 שקל ברוטו בחודש בלבד. עוד סיפרה מ' כי בזמן העבודה היא נדרשת על-ידי בעל המשרד להכין לו קפה, לשאת עבורו את התיק ולהזמין עבורו מוניות.

י', שמתמחה במשרד מסחרי, עובד גם הוא "מצאת החמה ועד צאת הנשמה", משהו כמו 15 שעות ביום, ומרוויח כ-5,000 שקל ברוטו בחודש בלבד.

הסיפורים של מ' ו-י', כמעט מיותר לומר, הם שתי דוגמאות לתופעה בעייתית ורחבה מאוד שבה מועסקים מתמחים בעריכת דין בתנאי קיפוח וניצול קשים, כאילו היו עבדים שמסרו את נשמתם ועצמיותם למעביד, ולא אקדמאים צעירים שמנסים לרכוש מקצוע.

כשנשאלו המתמחים מדוע הם מסכימים לעבוד בתנאים הירודים הללו, הם השיבו כי "אין לנו ברירה, יש תחרות על כל משרת מתמחה, ואם נתווכח ייקחו מישהו אחר". הסבר אחר היה: "אנחנו מוכנים לסבול במשך שנה אחת ולוותר על זכויותינו, כדי לקבל את הרישיון הנכסף".

רבות דובר במערכת הבחירות שאך זה הסתיימה ללשכת עורכי הדין על תדמית המקצוע. מנהיגי הלשכה החדשים, עורכי הדין דורון ברזילי ואפי נוה, אף הצהירו כי בכוונתם לצאת לקמפיין תקשורתי שבו יוסבר לציבור על תפקידו החשוב של עורך הדין בחברה הדמוקרטית.

אולי מוטב היה כי לפני שהם יוצאים לקמפיינים תקשורתיים יקרים, תטפל לשכת עורכי הדין בכל עורכי הדין שמפרים באופן יומיומי את חוקי המדינה ואת פסיקות בתי הדין לעבודה, כמו למשל את החובה לשלם גמול בגין עבודה בשעות נוספות. הם מנצלים באופן ציני ובוטה את מצבם הנחות של המתמחים - ו"על הדרך" גם פוגעים בכך בתדמית המקצוע.