יש זווית ישראלית? הסיפור מת

1. גם ידיעות אחרונות וגם מעריב בחרו לסקר ביום ראשון את השבתת הפעילות ב-NBA (הליגה הודיעה רשמית על נעילת השחקנים ביום חמישי בחצות שעון מזרח ארה"ב, כך שהעיתונות הכתובה בישראל תמיד היתה בפיגור בסיפור) דרך הזווית הישראלית. במעריב זה היה באמצעות ראיון עם עמרי כספי (פלוס טור נפרד על השביתה), שקיבל בשער המוסף את כותרת המשנה "עמרי כספי היה מאושר לשמוע שהוא עובר לקליבלנד, רק שאז באה השביתה וטרפה את כל הקלפים". ב"ידיעות" כיסו את השביתה תחת הכותרת "בלאט: 'לא ניקח שחקן רק לתקופת השביתה'". בשני העיתונים נתנו לקורא את (רוב) הפרטים היבשים בסכסוך בין בעלי הקבוצות לשחקנים, ופחות או יותר שום דבר מעבר לזה.

הנטייה האולטרה ציונית של התקשורת הישראלית (שלובשת צורה גרוטסקית במקרים של קטסטרופה בסדר גודל של רעש האדמה ביפן או בהאיטי עם כותרות ראשיות שעוסקות ביום-יומיים הראשונים קודם כל בישראלים המעורבים, אם יש כאלה, או במעורבות של מדינת ישראל, לא משנה כמה היא קטנה, באירוע), היא לא חדשה גדולה וגם לא, לצורך העניין, הרבה יותר קיצונית מהנטייה הפטריוטית של המיינסטרים התקשורתי ברוב המדינות - על משקל "עניי עירך קודמים" וכו'. אבל כמעט אף פעם אנחנו, בלי קשר לשאלה אם הנטייה הזאת מטרידה אותנו בכלל, לא מדברים על המחירים (הגלויים והסמויים) שלה.

במקרה של השביתה ב-NBA המחיר הגלוי של העדפת הזווית הישראלית, שרק להתחיל להסביר כמה היא שולית כאן יגזול הרבה יותר מדי זמן ומקום, הוא שהקונטקסט של הסיפור נעלם. למשל: האופי של איגוד השחקנים ב-NBA לעומת איגודי השחקנים בפוטבול ובבייסבול; 16 בעלי הקבוצות החדשים (יותר מחצי) שנכנסו לליגה מאז השביתה האחרונה ושינו לגמרי את הדינמיקה; המאבק בין הקבוצות מהשווקים הקטנים לקבוצות מהשווקים הגדולים על חלוקת הכנסות שוויונית יותר בדומה למודל בפוטבול; המורשת של דייויד סטרן, מהקומישינרים הגדולים בתולדות הספורט האמריקני, והחשש האישי שלו מעונה מקוצרת שנייה (במקרה הפחות גרוע) תחת ניהולו - כל אלה דברים שלא מעניינים את הקורא הישראלי כי את הקורא הישראלי, לפי המיינסטרים התקשורתי, יותר מעניינים ישראלים.

העניין הוא שהקונטקסט - וזה נכון בכל סיפור, עיתונאי או פרוזה - מספק את הסיבות לדברים שקורים. כלומר: הוא מספק את ה"למה". "ובלי הלמה, למה דברים הם כך", אומר דייויד סיימון, היוצר הגאון של "הסמויה", סדרת הטלוויזיה הטובה בהיסטוריה, ועיתונאי במשך 12 שנה בבולטימור סאן, מחשובי העיתונים באמריקה, "עיתונות היא בקושי משחק למבוגרים. מי, מה, מתי, איפה - בן 14 חכם יכול להתמודד עם הדברים האלה". וזה המחיר הסמוי הראשון של גישת האני ואפסי עוד ששולטת במיינסטרים התקשורתי בישראל: שהמידע שאנחנו מקבלים ממנו, לפחות על מה שקורה בעולם, מותאם (לרוב) ליכולות שכליות של בן 14.

2. את המחיר הסמוי השני, וההרבה יותר יקר וחמקמק, אפשר לאתר בשידורים של ערוץ הספורט מווימבלדון. גם השנה, כמו בכל שנה בעשור האחרון שבו ערוץ הספורט משדר את ווימבלדון, כל השדרים והפרשנים קראו לרוג'ר פדרר רוז'ה או רוז'ר (על משקל, אני מניח, רישארד במקום ריצ'ארד, מאחר שבשווייץ יש אזורים שבהם השפה הראשונה היא צרפתית - למרות שגם זה לא ברור כי פדרר גדל בבאזל שבה הגרמנית דומיננטית). הבלבול בקשר לשם הפרטי של פדרר התחיל עוד לפני שהוא התפוצץ כמו שמש שנייה ושטף את עולם הספורט באור פנטסטי, אבל פדרר שם לו סוף לפני כמה שנים והסביר שבגלל "שאמא שלי מדרום אפריקה, תמיד הגו את השם שלי בצורה האנגלית". בשום מקום בעולם - אפילו לא ברולאן גארוס - כבר לא קוראים לפדרר רוז'ה או רוז'ר. חוץ מבישראל.

למה: כי למדיה הישראלית האולטרה ציונית, שערוץ הספורט מייצג אותה בצורה מושלמת, יותר חשוב לקרוא לרוג'ר פדרר כמו שהיא רוצה, מאיזושהי סיבה עלומה, לקרוא לו מאיך שבאמת קוראים לו או איך שהוא רוצה שיקראו לו.

זה מה שקורה כשאתה משוכנע בצורה אבסולוטית שאתה ורק אתה במרכז העולם. המחיר כאן הוא לא הבורות שהצופה בבית אולי (בתקווה שלא) מאמץ בקשר למידע בסיסי כמו השם של הטניסאי הגדול בכל הזמנים. המחיר כאן הוא כרסום במודעות, במשמעת, במאמץ להשתחרר מברירת המחדל המובנית שלנו שהיא לפרש את העולם דרך פילטר צר כמו חתך מנייר.