כן, הוא עוזר לה בבית

ב-2011 עדיין אין שוויון

"גם אני בייביסיטר לנכדיי, אבל אשתי יותר ממני", אמר השבוע השר בני בגין, בוועדה לקידום מעמד האישה של הכנסת. הוא גם סיפק הסבר מעניין: "למה? ככה". הדברים של בגין, המתנגד להעלאת גיל הפרישה לנשים ל-67, עשויים להתפרש כמאובנים, שוביניסטיים, כאלה שלא תואמים את רוח השוויון בת דורנו. אלא שהרוח והפרקטיקה עדיין לא נפגשו לגמרי.

גם במשפחות שמתהדרות בחלוקת נטל שוויונית, יש כובד אחריות נוסף לאישה. הגבר החדש עושה היום הרבה יותר בבית, אבל עדיין אין שוויון מלא. הגבר מרגיש לרוב שהוא "עוזר" בבית, האישה לעומת זאת מרגישה שהיא עושה את מה שהיא צריכה לעשות. הגבר החדש מחליף חיתול, נותן בקבוק, מבשל וגם תולה כביסה מדי פעם, אבל הוא חלילה לא ייצא לחופשת לידה במקום אשתו - למרות שהאפשרות הזאת קיימת כבר כמה שנים.

אולי זו קלישאה, אבל גם ב-2011, וכנראה גם ב-2017, כשאישה חוזרת מהעבודה היא מתחילה עבודה נוספת, רק שאיש לא משלם לה על זה שעות נוספות.

ורד סוויד, היועצת למעמד האישה במשרד ראש הממשלה, הזכירה באותה ועדה כי שיעור הילודה בארץ גבוה מהנהוג במדינות ה-OECD, ועל כן אין זה רלוונטי להזכיר שהמגמה במדינות הללו היא להשוות את גיל הפרישה של נשים לזה של גברים.

אבל ההשוואה בין ישראל ל-OECD לא במקומה לא רק משום ששיעור הילודה הגבוה בארץ מקזז את ההשפעה של הזדקנות האוכלוסייה, אלא משום ששיעור ילודה גבוה פירושו עוד מידה של אחריות ועוד מידה של שחיקה בקרב ציבור הנשים. וזה המקום לציין: לא רק חרדים וערבים בישראל מביאים יותר ילדים, אלא גם משפחות חילוניות לחלוטין. 2-3 ילדים, בהשוואה לאירופה, זה פשוט המון.

פחות בריאות, הרבה יותר דיכאון

שחיקה זאת המילה. ישבו להם במשך שנים נציגי התעשיינים, ההסתדרות והמדינה, וקבעו 12 קריטריונים שיגדירו מהו מקצוע שוחק. מי אמר שאישה נשחקת יותר מגבר? עזבו סיפורים על לידות קשות או על נשים שסעדו את בני זוגם בגיל מוקדם יחסית, אחרי אירוע לב. הנה כמה נתונים עובדתיים שפרסם משרד התמ"ת:

1. 49.4% מהנשים העובדות בגילים 60-64 דיווחו על דיכאון, לעומת 19.9% מהגברים העובדים בגילים האלה.
2. 58.2% מהנשים העובדות דיווחו על מוגבלות כלשהי, לעומת 48% בקרב הגברים.
3. 48.6% מהנשים העובדות דיווחו על בעיה כלשהי בבריאות, לעומת 44.2% מהגברים.

המסקנה שעולה מן הנתונים על פי בני פפרמן, ראש מנהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת: "מצבן הבריאותי של נשים בגיל 60-64 הרבה פחות טוב מאשר של גברים באותו גיל".

החור שבגרוש, גרסת האוצר

משרד האוצר רוצה להעלות את גיל הפרישה לנשים כדי לחסוך בכסף. זאת הסיבה שבראש הוועדה לבחינת העלאת גיל הפרישה עמד הממונה על התקציבים באוצר, אודי ניסן, ולא מומחה לשוק העבודה.

לכן ההצהרות הפומפוזיות של ראשי האוצר על שוויון בין המינים ועל שילוב נשים מבוגרות בשוק העבודה, מגוחכות למדי. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה של נשים בגילים 60-64 בישראל גבוה ממילא באופן יחסי ועומד על 41.9%, לעומת 35.1% במדינות ה-OECD ו-23.7% בלבד באיחוד האירופי. אם תשכיל המדינה לשלב יותר נשים ערביות בשוק העבודה על ידי הסרת חסמים והקצאת משאבים מתאימים, אזי שיעור ההשתתפות בישראל יזנק עוד יותר.

איך האוצר מתכוון לחסוך באמצעות העלאת גיל הפרישה? זה פשוט: המוסד לביטוח לאומי משלם היום קצבת זקנה לכל מי שמגיע לגיל פרישה, גם אם הוא זכאי לפנסיה חודשית ובתנאי שהכנסותיו מנכסים אחרים לא עולות על סכום מסוים. במילים אחרות, אם גיל הפרישה לנשים יעלה מ-62 ל-67, מדינת ישראל תחסוך מיליארדים בגין קצבת זקנה שלא תשולם במשך חמש שנים.

מהצד של הנשים שמתקרבות לגיל פרישה, לעומת זאת, מדובר בחשש אמיתי: אם אישה מפוטרת ממקום עבודתה שנתיים לפני גיל הפרישה כחוק, היא אינה זכאית לקצבת הזקנה גם אם היא לא מצליחה למצוא עבודה.

המשמעות היא שהעלאת גיל הפרישה עלולה להשאיר נשים רבות במשך כמה שנים ללא עבודה, ללא פנסיה ואף ללא קצבת זקנה. החור שבגרוש. גם זו מדיניות.

עסקה חד-צדדית

ככלל, נשים רשאיות גם היום, על פי חוק, לצאת לפנסיה בגיל 67. האבסורד הוא שהמעסיקים הם אלה שמעדיפים במקרים רבים שהעובדות (כמו גם העובדים) יפרשו עוד קודם.

משרד האוצר לא מתיימר לחייב את המעסיקים להימנע מפיטורים אחרי גיל 60, אבל את העובדות הוא דווקא כן מבקש לחייב שלא לפרוש לפני גיל 67. זה דיל שרק צד אחד נהנה ממנו, וזה לא הצד של הנשים.