"לתכנן בית המקדש השלישי במצפה רמון יכול להיות יפה"

באיזשהו שלב בראיון אני שואלת את שרון סיטון מה הוא עשה בצבא. בכל זאת, עם שותף ערבי, שהוא גם חבר, יש תפקידים שקשה קצת לעכל. "הייתי ג'ובניק", הוא משיב, "היה לי פרופיל נמוך". אבל מה עשית? אני מקשה. "סתם. מחסנאי. במוקטעה". יעקוב טנוס מזדקף. "אולי כדאי שלא תזכירי את זה, אם אנחנו רוצים להמשיך לקבל פרויקטים ברמאללה", הוא צוחק. "אבל זה בסדר", עונה לו סיטון, "כבר התפנינו משם. זה גם לא שהייתי מסתערב. אני בן אדם אחר בכלל".

האמת היא שקשה לחשוד בסיטון במיליטנטיות. בטח אחרי שמנהלים איתו דיון בשאלות של מוסר ושל אג'נדה אדריכלית. ולא שזה בא לו בקלות, כל הדיון הזה. עוד בטלפון, כשאני מציעה להם להתראיין, הוא מקפיד להבהיר, כשם שהבהיר לפני כן לערוץ האדריכלות של אתר Xnet, שהציג את המשרד במסגרת סדרת כתבות על הדור הבא באדריכלות הישראלית, ש"אנחנו לא משרד פוליטי". אבל מה זה בכלל משרד פוליטי? כשמתעקשים לפרק את המונח הזה, מגלים שלסיטון את טנוס יש בהחלט כמה קווים אדומים.

"אף פעם לא הסתכלנו על עצמנו כעל משרד של יהודי וערבי", מצהיר סיטון כשאני מבקשת ממנו להסביר למה הוא מתכוון, "ואף פעם לא הצגנו את עצמנו לפני לקוחות ב'אהלן, אנחנו שרון ויעקוב, אני יהודי והוא ערבי, ואנחנו רוצים לתכנן לכם את הבית'. ואני בכוונה אומר את זה ברמה ילדותית כזאת; זה אף פעם לא היה אישיו".

- זה תמיד אישיו. משפחה יהודית תרגיש פחות בנוח לפנות למשרד ערבי לגמרי, ולהפך. יש משהו אינטימי בתכנון בית, ואתה רוצה איש קשר שידבר בשפה שלך ובמנטליות שלך.

טנוס: "לא אכחיש את זה, ברור שהשילוב שלנו עוזר להגיע לקהל מגוון, אבל לא בגלל זה הקמנו את המשרד. ואגב, גם כשאני נפגש לבד עם לקוחות ערבים, 80% מהשיחה היא בעברית. השפה של הערבים שחיים פה הפכה למאוד מעורבבת".

סיטון מחייך: "וכשזה שנינו יחד, אז מדברים עברית. חוץ מהקטעים שהם מרכלים עליי בערבית".

- הערות מתחת לשפם?

טנוס צוחק: "בכוונה אמרת שפם, כי זה של ערבים?".

- ברור. אבל עזבו את איך שאתם מציגים את עצמכם. השאלה היא מה תהיו מוכנים לתכנן. אם ייכנס למשרד לקוח שיגיד, אתם עושים עבודה מדהימה, בואו לתכנן לי בית בעופרה. תלכו על זה?

טנוס: "יש לנו קווים אדומים".

- וזה סוג של קו אדום?

סיטון: "כן. באותה מידה שלא נלך עם חבורת נערי גבעות שתבקש שנתכנן להם את ההרחבה. תראי, רוב הלקוחות הפכו לחברים שלנו, וסטטיסטית סביר שחלקם אפילו הצביע לישראל ביתנו, אבל אף פעם לא עניין אותי מה הם הצביעו. גם אותך לא, נכון?", הוא פונה לטנוס. "הייתי מעדיף גם לא לדעת", עונה לו טנוס.

- ודאי שמעתם על המאבק סביב שכונת נוף ציון הסמוכה לג'אבל מוכבר. המיליונר הפלסטיני באשר אל-מסרי נאבק על הזכויות במקום מול נציגי המחנה הדתי לאומי, והפסיד.

טנוס: "אנחנו תכננו את הבית ברמאללה לסמיר זרייק, השותף של אל-מסרי".

- נניח שהיו מציעים לכם לתכנן את שלב ב'. זה משנה אם הפונה היה אל-מסרי או איש ימין יהודי?

סיטון: "כל דבר שהוא לא מוסרי - אנחנו לא נעשה. זה כמו שלא נתכנן אף פעם בית זונות. אני באמת מסתכל על זה ברמה הזאת. יש אדריכלים שמתכננים בתי זונות, בהולנד אני מניח. זה עניין של מוסריות חברתית".

- תגדיר מוסר באדריכלות.

סיטון: "אני חושב שזה ברור לכולם".

טנוס מנסה להוריד הילוך: "יש לנו מספיק פרויקטים גם ככה, אנחנו לא צריכים להתעמת עם הדברים האלה. אני מאוד מעריך את אל-מסרי, אבל לא ניכנס לזה".

- לא הבנתי. אם אל-מסרי היה אומר לך, 'זכיתי במכרז, בואו לבנות שם', היית מסרב?

"עם בשאר אל-מסרי הייתי הולך לכל מקום".

- אבל מיליונר סהרורי, שמפנטז על בית המקדש השלישי, לא יכול לבנות עליכם.

סיטון: "זה דווקא מאוד מעניין לעצב את בית המקדש השלישי, השאלה היא איפה. אם צריך למחוק בשביל זה את הר הבית, זה נראה לי ככה לא מוסרי. אבל לתכנן אותו על איזה הר במצפה רמון יכול להיות מאוד יפה".

קייטנת הטיח והבלוק

סיטון, 35, וטנוס, 34, בוגרי בצלאל, הכירו לפני 13 שנה כסטודנטים בני אותו מחזור. שניהם בנים לאבות קבלנים, שבילו את החופשות מבית הספר באתרי בנייה. "הקייטנות של שנינו כללו ערבוב טיח וסחיבת בלוקים", נזכר טנוס. "מהבחינה הזאת, סיפור החיים שלנו די דומה". את החופשות מבצלאל הם כבר בילו יחד בחלטורות של סיוד בתים ושיפוצם.

הבחירה בארכיטקטורה הייתה צעד טבעי לסיטון, שאהב לצייר ותמיד הסתקרן מהעבודה של אבא. אצל טנוס זה היה טיפה יותר מורכב. "אני בא ממשפחה שרובה למדה בטכניון, והיה מובן מאליו שגם אני צריך ללכת לשם. זו הייתה האופציה, או יותר נכון חוסר האופציה. אבא שלי לא רצה שאהיה קבלן. זה חלק מהחינוך הערבי-מזרחי, שרוצה שהילדים יצאו מהנדסים ומדענים, שיהיה להם עתיד הכי טוב שאפשר. כשהתחלתי לחפש מה ללמוד בטכניון, התלהבתי מהארכיטקטורה, אבל הבנתי שאני רוצה ללמוד אותה דווקא בבצלאל".

- ואיך המשפחה הגיבה?

"מהבחירה בארכיטקטורה הם התלהבו, כי זו משפחה של קבלנים ושל בנאים, אבל מאוד לא אהבו את הרעיון של בצלאל. אנחנו משפחה ערבית נוצרית, וכילד שגדל במנזר, התפלל בכל בוקר ולמד בבית הספר הכנסייתי, הבחירה בבצלאל נראתה יותר מדי אמנות, סמים ואלטרנטיבה. זה כמו לצאת מהארון פתאום".

סייד קשוע תיאר בספר "גוף שני יחיד" את פועל הניקיון הערבי שמתקבל לבצלאל ונחשב לאקזוטי בעיני הבחורות והמרצים. לעומתו, גיבור הספר מעדיף להתנער מהזהות הערבית ולהתקבל לבצלאל תחת שם ישראלי אשכנזי. טנוס מציג את האפשרות השלישית: "בבצלאל מאוד רצו שאהיה הבחור האקזוטי, אבל לא הסכמתי לשחק את המשחק הזה".

- מה כולל המשחק הזה?

סיטון: "תמיד צחקנו על איך שסטודנטים ערבים שהולכים על פרויקט שנחשב לאותנטי מקבלים ציונים יותר גבוהים. היינו אומרים ליעקוב, 'צייר את סבתא שלך מלקטת חיטה או משהו כזה, ותראה איך הציון יקפוץ למאה'".

טנוס: "לא שיחקתי לידיים שלהם, ולא הצגתי פרויקט כשאני מנגן על עוד. לא הייתי צריך להיות אקזוטי בשביל הציונים, ולא בשביל בחורות. גיליתי שאני מסתדר גם בלי זה".

- גילית גם שההורים שלך צדקו לגבי בצלאל?

"כל מה שעניין אותי אז זה לשרוד, בטח לא מה שההורים שלי חושבים. נכנסנו לבצלאל בתקופת הזהב שלה. כשראש המחלקה היה זאב דרוקמן, האיש הכי מדהים והאדריכל הכי כריזמטי בעולם. זו הייתה תקופה מאוד קשוחה. סוג של מסגרת צבאית. דדליינים. ביקורות משפילות. בלי דיפלומטיה. להגיד את הדברים בפנים. הפרויקט לא טוב, פשוט לפוצץ לך אותו בפנים כמה הוא לא טוב. ואם הוא טוב, אז אומרים לך, 'בסדר, הפעם עברת, נתפוס אותך בפעם הבאה'", צוחק טנוס. "בדיעבד זה היה שווה את זה".

- למדתם לאתגר את עצמכם.

סיטון: "אנחנו גם חברים וגם מאוד ביקורתיים ורעים זה כלפי זה. אנחנו יודעים באיזו נקודה לגעת כדי להוציא זה מזה את הטוב. מהשנה השלישית הגשנו פרויקטים יחד, והחיבור נתן תוצאות מצוינות. פתאום הציונים שלנו קפצו".

את הפרויקט הראשון שלהם בחיים האמיתיים, הטאפאס בר הירושלמי סול, קיבלו עוד לפני סיום הלימודים, בחופש הגדול שבין שנה רביעית לחמישית. "במהלך הלימודים עבדנו במסעדת קקאו של אייל שני", מספר סיטון, "ומכיוון שהיינו ברמנים מצוינים ומנהלי משמרת לא רעים בכלל, הבעלים של סול ביקשו לגייס אותנו כעובדים למקום החדש. כששאלנו אם יש להם כבר תוכניות ואדריכל, הם אמרו שיש, אבל לחצנו כמו שצריך, והם אמרו 'טוב, אנחנו רק בהתחלה של התכנון, יש לכם 24 שעות להביא לנו משהו. אם זה מעניין, ניקח אתכם'".

טנוס: "נשמע שדחפנו מישהו החוצה, אבל האמת היא שהם לא היו מרוצים מהיחס שקיבלו מהאדריכלים התל אביביים, ומהסקיצות שלנו הם נורא התלהבו. ברמנים כבר לא היינו שם. סול הרוויחו מקום שכל העיר דיברה עליו. אפילו שאנן סטריט (מלהקת הדג נחש) כתב עליו, ועד אז כמעט שלא התייחסו בירושלים לעיצוב של מקומות".

- יש משמעות לזה שגברתם דווקא על תל אביביים.

סיטון: "יש בזה משהו. ההשוואה לתל אביב הייתה אחת הבעיות במירכאות בתחילת הדרך. קיבלנו פניות, ועוד מירושלמים, לתכנן מקום בילוי תל אביבי בירושלים, או שהיו אומרים לנו, האדריכל התל אביבי נתן הצעה כזאת, מה אתם מירושלים, כלומר מהפריפריה, יכולים להציע. תל אביב זו עיר מדהימה, אבל מגוחך לנסות להביא אותה בכוח לכאן".

"לא כאלה בליינים"

לקח שנתיים מסיום הלימודים, עד שעשו השניים את הצעד ופתחו יחד משרד. "ידענו תמיד שאנחנו רוצים לפתוח משרד יחד", אומר טנוס. "היחסים בינינו היו תמיד מצוינים, וראינו עצמנו כסוליסטים ולא כשכירים, אבל היה צריך קצת זמן להתאוורר מהשנה החמישית. המשכנו לעבוד במשרדים כשכירים, ובמקביל פיתחנו פרויקטים פרטיים".

סיטון עבד אצל סרג'יו אסדרבן, וטנוס, שחזר לנצרת אחרי הלימודים בגלל מחלה של אביו, חילק את זמנו בין משרדו של אריה רחמימוב הירושלמי לבין משרד אדריכלים חיפאי שהוא מסרב להסגיר את שמו. "יום אחד ישבתי במשרד בחיפה ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה. הבנתי שאני יכול לעשות את הדברים הרבה יותר מעניין ונכון בעצמי. קמתי באמצע היום והלכתי. התקשרתי לשרון ואמרתי לו, בוא נקים משרד יחד. לקח לו קצת יותר זמן, כי היה לו אז ילד קטן ועוד אחד בדרך. חודשיים-שלושה מאותה שיחה, זה קרה".

- היה קשה להשיג לקוחות?

סיטון: "בהתחלה עשינו גם עבודות פחות סקסיות ומגניבות, כמו לטפל ברישיון בנייה של מישהו. אחרי שקיבלנו לעצב את מסעדת קבלייר, שהיא מוסד עם משמעות גדולה בירושלים, הדברים כבר זרמו".

שם המשרד, סטודיו מקומי, שהוקם ב-2005 ומעסיק ארבעה שכירים, נועד להראות את החשיבות שמייחסים השניים להשתלבות בסביבה המאוד ישראלית. "לפעמים לקוחות מגיעים עם קונספט של בית טוסקני או שוויצרי עם גגות רעפים שהפונקציה שלהם לא רלבנטית למזג האוויר הישראלי, והם רוצים את זה רק כי זה יפה", מספר טנוס. "כשמתחילים לדבר איתם על מה שהם באמת זקוקים לו, הם מבינים שכדאי אחרת".

- הלקוחות נותנים קרדיט או שקשה לשכנע אותם?

סיטון: "במחניודה ובצ'קרה, שקמה עוד לפניה (מסעדות ששמותיהן יצאו לפניהן גם בזכות העיצוב) הלכנו על קונספט של מטבח פתוח, שהיה בזמנו מאוד ראשוני. הרעיון הוא שהכול נעשה מול הלקוח כאילו הם ממנגלים בחצר הבית מול האורחים. במחניודה אפילו שטיפת הכלים נעשית מול הסועדים, כי בעלי המקום רצו לקחת את הרעיון עוד צעד קדימה. לא אגיד שבהתחלה זה לא הבהיל אותם, כי זה מאוד חושפני. גם בצ'קרה בעלי המקום הרגישו בהתחלה שזה גדול עליהם וקצת תמוה. אבל בשני המקרים הם האמינו בנו והלכו אחרינו, וכבר במהלך הבנייה הם נרגעו, כי הם הבינו ש'וואלה, השניים האלה בכל זאת מבינים משהו'".

- ואם לקוח עדיין מתעקש שתגשימו את החלום שלו במדויק?

טנוס: "אז נצמיד לו שרטט. לא צריך בן אדם חושב בשביל זה. אם אתה רוצה שנעתיק לך את החלום, אין טעם שנבזבז לך את הזמן. לא מרגש אותנו ליצור במקום שאין בו דיאלוג. ותאמיני לי שאנחנו לא עובדים עם האגו. עשינו שלוש קפיטריות במוזיאון ישראל, שעבר בשנתיים האחרונות שיפוץ מסיבי, ועבדנו תחת אדריכל המוזיאון. ברגע שאתה עובד במקום כזה, כל מה שאתה רוצה זה להבליט את עצמך. אבל אנחנו יודעים לשים את האגו בצד. האתגר שלנו היה להשתלב בהרמוניה מושלמת עם המוזיאון, וזה מה שעשינו".

- מה זאת אומרת?

סיטון: "התנהגות במסעדה שונה מההתנהגות במוזיאון. אתה יותר קולני, התנועות יותר גסות ומהירות, הכי מתבקש היה לצבוע את הקפיטריות בצבע אדום זועק עם פופים, סוג של התפרקות באמצע המסלול, אבל בחרנו בכוונה עיצוב שידבר בשפה של המוזיאון. הקפיטריה הראשונה בכלל הייתה סוג של אתגר. היא משתקפת בבריכה, ואפשר לראות אותה מכל מקום במוזיאון. אם אתה בוחר את השולחן הלא נכון זה יכול להיות קטסטרופה".

- הצלחתם לחיות בהרמוניה גם עם האדריכל?

טנוס: "לגמרי. וראינו את ההתנהלות של אדריכלים אחרים מולו. היו מקרים של התנצחויות".

- אתם מעצבים מקומות בילוי מתוך מחשבה על איך אתם הייתם מבלים בהם?

סיטון: "בסוף זה תמיד מגיע לאני מאמין שלך. איך אני הייתי חי בבית הזה או מבלה במקום הזה. תכננו את השיפוץ שעבר 'האומן 17' בירושלים לפני חמש שנים במעבר מדיסקוטק למגה בר. ואנחנו לא כאלה בליינים - ובטח לא הולכים לפיק-אפ ברים לחפש בחורות. אבל ניסינו לחשוב בראש של סטודנט שמבלה שם היום".

- והצלחתם?

"יש דברים שלא משתנים אף פעם; מה גם שהאומן הוא מקום בילוי כזה שהחבר'ה שבילו שם בגיל 22 חוזרים לבלות בו כבני 35-40. יש ליין לחיילים וליין למבוגרים. תכננו את המקום כך שיהיה ורסטילי".

"לעצב את מעבר הגבול"

ואם כבר הבדלי מנטליות, אי-אפשר שלא להתייחס לשוני שבין בנייה לערבים לבין בנייה ליהודים, ולכך שסיטון וטנוס נדרשו לעשות אקסטרה שיעורי בית כדי להתאים עצמם לתרבות שהם לא מכירים מהבית. אבל כשעובדים הרבה בנצרת ובירושלים, קשה שלא להיחשף לבליל של תרבויות. קחו, למשל, בנייה של בית כשר, הכולל מטבח עם שני כיורים (חלבי ובשרי) ומקום מכובד לנטילת ידיים, ליד פינת האוכל.

סיטון: "אצל לקוחות דתיים הכיור לנטילת ידיים הפך לסוג של מקדש. כמו שבתאילנד יש בכל מקום מקדש בודהה קטן הזה. אנחנו אוהבים להסתיר אותו עם ארונית, כי נראה לנו מגוחך להדגיש את זה. היינו בשוק כשגילינו כמה כסף אנשים היו מוכנים לשלם על קרמיקה ועל כיור כזה".

- אולי זה סוג של סמל סטטוס?

"אין לי מושג".

- לא התעניינת?

וכאן מתערבת מרג', בעלת השביס שעובדת בסטודיו: "כשמארחים שלושים איש לארוחה בשבת, לא רוצים להכניס אותם למטבח".

טנוס: "וליטול ידיים בשירותים, זה אסור לפי ההלכה".

- אני רואה שלמדת יותר מהר מהשותף היהודי שלך.

טנוס צוחק: "אני מאמין שצריך לכבד מנטליות והבדלי תרבות. אנחנו עובדים עם היהודים הכי ערבים ועם הערבים הכי יהודים, ומנסים להראות להם שכדאי לגשר על פערי התרבות בין יהודים לערבים בהרבה דרכים, אבל לא כשזה מגיע לבניית בית. ערבי לא צריך לבנות בית כמו יהודי, כמו שאין סיבה שיהודי יבנה בית ערבי עם קשתות ועם פסיפס בקומה שלישית ברחביה. זה ייראה כמו תפאורה שאין לה שום קשר לסגנון החיים שלו".

- אילו דרישות יש ברמאללה?

טנוס: "מרמאללה פנו אלינו אנשים מהמעמד הגבוה. הם רוצים את הדברים הכי יוקרתיים ומתקדמים. הכי סמארט האוס. העבודה שם היא מדהימה".

- עם תקציב בלתי מוגבל?

"זה הכי מפחיד שיש תקציב בלתי מוגבל, כי אתה לא יודע מתי להפסיק ולאן אתה רוצה לקחת את הדברים. בתוך חצי שנה הטכנולוגיה משתנה, ואתה בבעיה מול הלקוח שמצפה להכי מעודכן שיש. מה שבאמת מרשים בבנייה ברמאללה זה הנסיעות אליה. עיר סטייל תל אביב שנות ה-80 שהיא אתר בנייה אחד גדול, אבל ברמת היי-טק. גיליתי את רמאללה מחדש אחרי האינתיפאדה, ואני מבלה שם יותר מאשר בכל מקום אחר. המועדונים שם ברמה הכי גבוהה שיש".

- יכול להיות שההכרזה על מדינה פלסטינית תתקע את הפרויקטים שלכם שם? יהיה קשה לעבור.

"למה? במקום להציג לחיילת תעודת זהות, אני אציג לה דרכון. יש לי חברים שעובדים בירדן ובמצרים וחוזרים לישראל בכל סוף שבוע. זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה".

- מה לגבי בתים פרטיים - זה רק לעשירים או שאתם עובדים גם עם משפחות ממוצעות?

סיטון: "אנחנו עובדים עם זוגות צעירים בלי הרבה כסף. לקחת חומרים זולים יחסית ולהוציא מהם את המקסימום מרתק אותנו אפילו יותר מאשר לקבל תקציב אין-סופי".

- למי בכלל יש כסף לשיפוץ עם מחירי הנדל"ן?

טנוס: "את הבית קונים במשכנתה של הבנק, ואת הכסף הפרטי שומרים לשיפוץ. דווקא משקיעים היום הרבה כסף בתכנון הבית, כדי שאם ימכרו אותו פעם, הוא יהיה שווה יותר".

- זו תקופה נורא מלחיצה עבור מי שמשפץ, אתם ודאי מתפקדים גם כחצי פסיכולוגים.

סיטון: "זה קורה הרבה. זוגות רבים המון בזמן השיפוץ. חבר שלנו, גם הוא אדריכל, היה הולך עם הבעל לבחור קרמיקה, ואחרי שסיכמו על כמה דברים הוא היה מגיע עם האישה לאותה חנות ואומר לה על כל אחת מהבחירות של הבעל, 'את זה בעלך לא אהב', והיא מיד הייתה רוצה דווקא את זה. רק ככה הוא הצליח לסגור הסכמה של שניהם על הדברים".

- הם בטח חיים באושר בבית החדש. איזה פרויקט יהיה בגדר הגשמת חלום מבחינתכם?

סיטון: "אצטדיון כדורגל. חמישים אלף איש במקום אחד, את יודעת כמה אנרגיות יש בזה? וגם בית על הים".

טנוס: "אני מאוד רוצה לעצב את מעבר הגבול בין רמאללה לישראל".

- מה תעשה כדי שהוא יהיה יותר ידידותי?

סיטון צוחק: "הוא יתכנן דיוטי פרי"; אבל טנוס דווקא רציני: "הייתי עושה את זה הכי נעים ורך, הכי חוויה מתקנת".

- מחסום עדיין נשאר מחסום.

"כמו שבכל בית יש דלת וחלון, אבל כל אחד עושה אותם אחרת".