קלות ההרשעה בעבירות מין

פרשת התלונה נגד דומיניק שטראוס-קאהן ידעה תהפוכות מסעירות, ששיאן בימים האחרונים בגילויים אודות חוסר מהימנותה וקשריה המפוקפקים של החדרנית שהתלוננה נגדו. גילויים אלה הביאו לפי שעה לביטול התנאים המגבילים שהוטלו על שטראוס-קאהן ולשחרורו ממעצר-הבית, ואפשר שיביאו בקרוב לביטול כל ההאשמות נגדו.

הגילויים על המתלוננת נגד שטראוס-קאהן מתחלקים לשני סוגים עיקריים - כאלה הפוגעים במהימנותה הכללית, וכאלה הפוגעים במהימנות התלונה הספציפית. הגילויים מן הסוג הראשון כוללים, למשל, הטלת דופי מוסרי (עיסוקה כיצאנית לפני ואחרי המקרה), קשרים חברתיים בעייתיים (שיחות עם אסיר עבריין סמים), שקרים מוכחים לרשויות (מסירת מידע כוזב לרשויות ההגירה ושקרים לפרקליטות לרבות טענת-כזב שנאנסה בעבר). הגילויים מהסוג השני כוללים מידע על התנהגותה לאחר האירוע (המשיכה בעבודתה כרגיל) והתבטאות הרומזת על מניע כספי לתלונה.

עניינו של שטראוס-קאהן מעורר מחשבות נוגות על הקלות הרבה של הרשעה בעבירות מין בישראל, במיוחד במקרה (הנפוץ מאוד) שבו המערכת הראייתית מבוססת על "מילה כנגד מילה". כלומר, גירסת הנאשם מול גירסת המתלוננת.

בתיקים אלה, לב ההליך השיפוטי הוא ההכרעה בין שתי גירסאות סותרות, דהיינו, קביעת מהימנותם של העדים. המתבונן מן הצד עשוי לחשוב כי הטלת דופי כה ברור במהימנות המתלוננת תמנע את הרשעת הנאשם, אולם מסתבר כי לפחות בשיטת המשפט הישראלית נמצאו מנגנונים שבכוחם להרשיע את הנאשם גם במצב כזה.

כאשר עולות טענות מן הסוג הכללי נגד מהימנותן של מתלוננות בעבירות מין, נוטים בתי המשפט פעמים רבות לפטור אותן כבלתי רלבנטיות, ובמקרים אחרים לפצל בין השקרים המוכחים לבין השאלה אם העבירות בוצעו או לא.

שופטים ישראלים מקצועיים (להבדיל מחבר מושבעים) מייחסים לעצמם את היכולת לקבוע כי גם מי שהוכחה כשקרנית מדופלמת, דיברה "הפעם" אמת. גם כשמדובר בסתירות הנוגעות לגוף העניין ולפרצות בגירסה, הורשעו נאשמים רבים בישראל על-פי עדות יחידה של מתלוננת בעבירת מין.

כך למשל, נקבע כי תלונה "כבושה" (מאוחרת), שבמקרה רגיל הינה סממן מובהק לחוסר מהימנות, יכולה להתקבל כמהימנה בשל הקושי והבושה שבחשיפת עבירות מין. לגבי גירסאות עובדתיות קטועות, מתמיהות ומלאות סתירות, נקבע פעמים רבות כי מקורן בסערת הרגשות או בטראומה שהיא נחלתן של נפגעות עבירות מין.

הכללים המשפטיים הייחודיים הללו (יחד עם כלים נוספים, כגון ביטול הדרישה לראיית סיוע שהייתה קיימת בעבר), פותחו מתוך כוונה ראויה להתאים את דיני הראיות לסיטואציה הייחודית של עבירות המין, המתבצעות בחדרי-חדרים וקשות מאוד להוכחה. אולם נדמה כי הכוונות הטובות הביאו עם הזמן לדילול חמור בחסמים הדיוניים והראייתיים שאמורים למנוע הרשעות-שווא.

לשון אחר, כיום ניתן להרשיע בישראל בעבירת מין, גם כאשר מדובר בעדות יחידה מלאת סתירות, בגירסה כבושה, ובמתלוננת ששקריה בהזדמנויות אחרות הוכחו באותות ובמופתים, והכול אם בית המשפט השתכנע מעבר לספק סביר באמיתות התלונה כתוצאה מהתרשמות בלתי אמצעית מן המתלוננת בהופעתה על דוכן העדים.

האם יש בכוחו של שופט בשר ודם להבחין תמיד בסיטואציה כזו בין אמת לכזב? לדעתי, התשובה בבירור שלילית. המחקר הפסיכולוגי מלמד על כך שהיכולת האנושית להכריע במהימנותו של עד רק על סמך התרשמות ישירה ממנו באולם בית המשפט, היא יכולת מוגבלת ביותר גם אצל שופטים מנוסים, ונתונה להטיות רבות. על כן, ניתן לומר כי התמזל מזלו של שטראוס-קאהן שמפגשו עם החדרנית התרחש במנהטן ולא בתל-אביב.

הכותב הוא סגן בכיר לסנגורית הציבורית הארצית.