חג הסרטים הירושלמי: מספר המלצות לסרטים הבולטים בפסטיבל

אוצרות של ממש ניתן למצוא בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שייפתח מחר (ה') בבריכת הסולטן בהקרנה חגיגית של הסרט "סופר 8" שביים ג'יי ג'יי אברמס והפיק סטיבן שפילברג. תוכנית הפסטיבל מציעה אסופה מגוונת, מעניינת, של סרטים, רובם הגדול שונים בתכלית מסרט הפתיחה - סרט מדע בדיוני לכל המשפחה, המסתמן כשובר קופות הוליוודי עתידי.

השנה יציג הפסטיבל לא מעט סרטים בעלי אופי פוליטי-חברתי, וזוהי בשורה משמחת עבור פסטיבל שעד כה לא הביע עמדה חברתית מובהקת, ובוודאי שלא חתר לאמירה שכזו.

בפסטיבל יתארח הבמאי האיראני הגולה עלי סמאדי אהדי, שיציג את סרטו "הגל הירוק" - סרט אנימציה חצי תיעודי שנוצר בעקבות המאבק הציבורי באיראן לאחר הבחירות האחרונות, שקם בעקבות החשד, המוצדק ככל הנראה, לזיוף תוצאות על ידי אנשיו של אחמדינג'אד. המאבק אמנם נכשל, אך הוא הביא להתעוררות בקרב מדינות מוסלמיות שכנות, כמו סוריה, מצרים ולוב, שאזרחיהן קצו בחיים תחת משטר דיכוי.

בימאי איראני אחר, ג'אפר פנהי, שסרטיו "זהוב ארגמן" ו"המראה" יוקרנו בפסטיבל, לא יכבד את הפסטיבל בנוכחותו, בשל עונש מאסר שנגזר עליו לא מכבר בעקבות תמיכתו במאבק האזרחי של עמו. לכשישוחרר, יהיה פנהי עדיין כלוא: נאסר עליו לביים סרטים למשך 20 שנה, וכמו כן נגזר עליו שלא להתראיין לכלי התקשורת.

סרט נוסף (עליו נרחיב בהמשך) הוא "טעמה המר של החירות" - סרט תיעודי חשוב ועצוב במיוחד, על עיתונאית אמיצה במיוחד שהקדישה וסיכנה את חייה למען עתיד טוב יותר לאזרחים ברוסיה ובמדינות בריה"מ לשעבר. זוהי העיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שנרצחה, כמו רבים מעמיתיה, על רקע הביקורת הנוקבת שמתחה על השלטונות, כשהיא מפנה אצבע מאשימה לעבר ולדימיר פוטין.

"הפסטיבל השנה הוא אחד הטובים בהיסטוריה של הפסטיבל, אם לא הטוב ביותר", אומר ל"גלובס" אבינועם חרפק, המנהל האמנותי של פסטיבל הקולנוע ירושלים מיום היווסדו - השבוע לפני 28 שנים.

חרפק, אשר בדרך כלל מסתייג מהצהרות מן הסוג הזה, מתגאה במיוחד בסרטים שאך לא מכבר זכו בפרסים בפסטיבלים קאן וברלין, וממליץ שלא לפספס את "הסוס מטורינו", יצירת מופת, לדבריו. "הסוס מטורינו" זיכה את יוצרו, הבמאי ההונגרי הוותיק בלה טאר (Bela Tarr), בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין האחרון. טאר יהיה אורח הפסטיבל ובמהלכו יוענק לו פרס על מפעל חיים בקולנוע.

עיקר תשומת הלב תהיה נתונה לסרטים הישראליים המשתתפים בפסטיבל, ולמעשה אפשר לומר כי עונת הסרטים הישראליים נפתחת זה עתה. 11 סרטים ישראליים חדשים מתמודדים על פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר, 21 סרטים תיעודיים חדשים מתמודדים על פרס דומה. חלקם ייצאו בתקופה הקרובה לבתי הקולנוע, ויש לשער כי הבולטים שבהם כמו "אודם" יתמודדו על פרס אופיר.

לפניכם כמה מהסרטים המומלצים בפסטיבל:

"מתאים לג'ק"

בימוי: מליסה טאס. אוסטרליה, 2010

הכינו את הממחטות: יש בסרט רגעים כל-כך מרגשים, שפשוט אין אפשרות להימנע מכך. הסרט מתחיל באחר צהריים שגרתי בחייהם של מליסה ודיויד: מליסה מתלווה לבנה, ג'ק בן התשע, לפארק. בעלה דיויד, ארכיטקט מצליח, שוכב עם המאהבת. מליסה חשבה שדיויד בעבודה כשהתקשרה אליו בהיסטריה, לאחר שג'ק חש ברע והובהל לבית החולים, שם הרופאים אבחנו אצלו לוקמיה.

דיויד מגיע באיחור של כמה שעות לחדר במחלקה אונקולוגית ילדים, שם מאושפז ג'ק, ושם ממתינה אשתו הנבגדת. מליסה מגלה שדיויד הוא בוגד סדרתי, שמעולם לא היה נאמן. אך מה שהרס את חיי הנישואין שלה עלול להציל את בנה, אם יתגלה כי לדיויד ולאחת מבין המאהבות שלו נולד ילד שתרומת מח עצם שלו יכולה להציל את חיי בנה.

פין, נער כבן גילו של ג'ק, שוכב במיטה הסמוכה, המעוצבת כאונייה. קונור, אביו של פין, בנה אותה בעצמו. קונור נמצא שם, ליד בנו, כל הזמן. מפליג עם בנו למסעות דמיוניים, למחוזות פנטסטיים, הרחק מהגורל האכזר שמאיים לדפוק על הדלת, או כמו שפין מספר לג'ק: ילדים שעומדים למות מקבלים למיטת בית החולים פלייסטיישן חדיש. ג'יימס נסבית' הנהדר, בתפקיד קונור, הוא הליהוק המושלם לסרט. בעצם, לכל סרט.

את התסריט המבריק כתבו לין רניו ודיוויד פרקר, שגם צילם וגם היה שותף להפקה.

"זהוב ארגמן"

בימוי: ג'פר פנהי. איראן, 2003

סרטו הלפני אחרון של פנהי. אם גורלו לא ישתנה, יהיה זה סרטו הלפני אחרון בגלגול החיים הזה. בדיוק כמו אנה פוליטקובסקיה, פנהי סירב לעזוב את מולדתו, והוא שילם את המחיר הכבד. לפחות הוא חי, אם אפשר לקרוא לחיים בכלא, או לחיים בלי יצירה, חיים. אך פנהי מוכן היה לשלם את המחיר, הידוע מראש, עבור העקרונות שלו.

גיבור הסרט "זהוב ארגמן" הוא הוסיין, פצוע מלחמת איראן-עיראק שעובד למחייתו כשליח פיצה. עני ולא מוערך, הוא חש כאזרח סוג ב'. משם ועד לניסיון שוד של חנות תכשיטים, הדרך קצרה, ידועה, ובלתי נמנעת.

סצנת הפתיחה, שהיא שיאו העלילתי של הסרט, מופתית. את התסריט כתב עבאס קירוסטאמי.

"טעמה המר של החירות"

בימוי: מרינה גודובסקאיה. רוסיה/ארה"ב, 2011

היא הייתה עיתונאית אמיצה. היא שימשה כקולם הבודד של קורבנות מלחמה, של אזרחים מדוכאים ושל שוחרי החופש ברוסיה של ימינו. היא ביקרה בחריפות ובפרטנות את משטרו של ולדימיר פוטין, והיא שילמה על כך בחייה. ב-7 באוקטובר 2006, יום הולדתו של פוטין, אנה פוליטקובסקיה נורתה בראשה בפתח ביתה שבמרכז מוסקווה.

התיעוד הוא נדיר. פוליטקובסקיה לא ששה לקרבתן של מצלמות. אלמלא הייתה הבימאית חברתה, כנראה שלא היינו זוכים להצצה אישית, אותנטית, אל חייה ועולמה של העיתונאית הרגישה והקשוחה, שמתגלה כטיפוס רומנטי ושמח, חרף האיומים על חייה והמראות הקשים שאליהם נחשפה במסלול המקצועי שבחרה. מראות שאותם תיארה היטב, למורת רוחם של הממשלה ושל קולגות שטענו נגדה כי הפכה רגשנית כלפי הצ'צ'נים.

אחד העיתונאיים שהתראיינו לסרט, העלה את הטענה המקורית כי בשל היותה אישה, הכתיבה שלה סובייקטיבית: "נשים עיתונאיות לא יכולות לסקר מלחמה כיוון שהן נעשות אמפתיות כלפי הנפגעים", אמר זה.

והיו גם עיתונאים מסוג שונה: "הרצח של אנה פוליטקובסקיה חתם את ז'אנר כתבות התחקיר, שגם כך הוא כמעט איננו קיים", אומר קולגה של פוליטקובסקיה בפתחו של הסרט, ומוסיף כי "לא תהיה עוד כתבת תחקיר בתקשורת הרוסית בזמן הקרוב. זה פשוט הפך להיות מסוכן".

האם ידעה פוליטקובסקיה כי סופה קרב? ניתן להניח שכן. בספרה "רוסיה של פוטין" (הוצאת "כתר", 2009), כותבת פוליטקובסקיה על עמיתיה שחוסלו, כמו גם על אנשי אופוזיציה שביקשו עתיד טוב יותר לרוסיה: "רוסיה זכתה ביציבות. זוהי יציבות מפלצתית שתחתיה איש אינו מחפש את הצדק בבתי המשפט, ואלה מתהדרים בתמיכתם בשלטונות ובהתרפסות לפניהם. אף אדם בעל שכל ישר אינו מבקש עוד הגנה במוסדות אשר הופקדו לשמור על החוק והסדר, כי אלה מושחתים כולם. חוק הלינץ' הוא פקודת היום. כך אנשים חושבים וכך הם פועלים. עין תחת עין, שן תחת שן".

"מלח הארץ"

בימוי: רוני בארי. ישראל, 2010

במהלך הפסטיבל יוקרנו שלושה מקבצי סרטים קצרים, שיוצריהם מתמודדים על פרס הסרט הקצר הטוב ביותר. קשה שלא להשתומם לנוכח הבחירות האמנותיות בקטגוריית הסרטים הקצרים. 9 מתוך 16 הסרטים, מקורם בבתי ספר ירושלמים (6 מ"סם שפיגל", 3 מ"מעלה"). מאוניברסיטת תל-אביב התקבלו שני סרטים. מבית ברל - סרט אחד. ממכללת ספיר - גם סרט אחד בלבד.

כל העניין הזה מצער מאוד, בעיקר משום שסרטים טובים מאלה שבתוכנייה לא התקבלו. לא כולם, חלק. הצער נובע גם מכך שמדובר ביוצרים בראשית דרכם, ואפשרויות החשיפה של סרטי הגמר שלהם מוגבלות. בוגרי בתי ספר לקולנוע יכולים להתנחם בכך שבאוקטובר יתקיים פסטיבל הסרטים בחיפה. ובחיפה לא פועלים בתי ספר לקולנוע.

כיוון שרובכם לא נסעתם לפסטיבל "קולנוע דרום" שהתקיים בחודש שעבר בשדרות, הנה המלצה נוספת על אחד הסרטים הטובים שהוקרנו שם, ושיוקרן בפסטיבל בירושלים. "מלח הארץ", שכתבה ביימה והפיקה רוני בארי. סרט על ישראלים העובדים בחו"ל כרוכלים. בארי התמקדה בסיפורם של אלה המאיישים דוכנים בקניונים, מונעים על-ידי אמביציה לעשיית כסף ונעזרים בכלים שאותם רכשו במדינת האם: חוצפה ישראלית ואגרסיביות. התסריט האינטליגנטי והמורכב שכתבה בארי נוגע ברבדים העמוקים - המחיר שמשלמים הצעירים הישראלים על הבחירות שלהם. צו.