טופולינו: בזכות הניוקי
אמא של אשתי מכינה את הניוקי הכי טעים בעולם. אמא של אשתי (חמותי קוראים לזה, נכון?) היא גם ההוכחה החיה שיש באמת אנשים שאוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול. האישה המקסימה הזו פשוט לא אוהבת אוכל.
ובכל זאת, חמותי, שכמובן גם לא אוהבת לבשל ואפילו לטענת עצמה לא מבשלת טוב כל-כך, עושה את הניוקי הטוב בעולם. במרוצת יותר מ-22 שנותיי עם אהובתי המכונה בשנים האחרונות גם אישתי, התמכרתי לא רק לניוקי המופלא של אימה הארגנטינאית - סלינה או צילה כמו שעשו ממנה כאן - אלא גם למנות הפחות טעימות שלה. אהבה מנצחת הכול. כן, אני כנראה אוהב את חמותי.
מה שלא מפריע לי כמובן לבדוק כמעט כל ניוקי שנקרה או לא נקרה בדרכי.
ולכן, בתור מי שהזמין כבר ניוקי בכל מסעדה באיטליה שבה מצא אחד כזה, לא שעת נסיעה לירושלים תעמוד בדרכי לעוד מנה של הפלא הרך. מה גם שמדובר הפעם בניוקי סולת רומאי, ורסיה לא ממש נפוצה במקומותינו. קיץ ברחוב אגריפס בואך שוק מחנה יהודה הוא, איך נאמר זאת בעדינות, חוויה מיוזעת.
מאז שהעבירו לכאן את כל קווי האוטובוס של הבירה, או כך לפחות זה מרגיש, נקבצו ובאו לכאן כל משוגעיה ונביאיה, מותירים את רחוב יפו שומם, ממתין בבושת פנים לרכבת הקלה שמיד תגיע. מיד.
אבל מאחורי חלון הראווה של מסעדת טופולינו הקטנה, נראה הרחוב ההומה והנדחף כתיאטרון האנושי המוצלח מכולם. כל עוד הוא לא נצמד אליך ומבקש שני שקל לשבת.
מנהל המסעדה עושה עצמו חשוב ושואל אם הזמנו מקום? בשביל זה באנו לירושלים, לקבל עוד קצת תל-אביב? חצי שעה אחר כך נגלה שבאמת כל השולחנות הוזמנו. יותר מזל משכל. רק לחשוב שהייתי מריץ את שני ילדיי הקטנים עד ירושלים רק בשביל לגלות שאפילו כאן אין מקום. אבל היה. שולחן אחד קטן. זה כל מה שצריך.
הקטן לא רוצה לאכול כלום. הגדול קורא את התפריט בעיון משל היה אנטון אגו, מבקר המסעדות המצויר מרטטוי. אני מזמין ברוסקטה עם סרדינים ומוצרלה ועגבניה לפתיחה. אחר כך פסטות. בני הבכור מזמין קנלוני עם מסקרפונה, גורגונזולה ופרמזן ברוטב אגוזים. למה הוא תמיד מזמין את המנות שהכי לא בא לי עליהן? אני מבקש כמובן ניוקי סולת.
הברוסקטה מתגלה כיופי של מנה. סרדינים טריים, מוצרלת בופאלו רכה ועגבנייה אדומה ועסיסית. מי צריך יותר. טופולינו היא מסעדה כשרה אז אין כאן אף קיאנטי. פטיט קסטל מנסה לשחק אותה יין קטן במקומו.
הקנלוני והניוקי מגיעים. הקנלוני מופרך כמו שחשבתי אבל טעים גם אם קצת כבד מדי. מצד שני למה בדיוק ציפיתי ממשהו ממולא בגבינה ושוחה ברוטב שמנת ואגוזים. זה מה שהילד רוצה והילד מרוצה.
היה נחמד אולי להעביר את הבצק עוד פעם או אפילו פעמיים נוספות במכונת הפסטה אבל למה להיות קטנוני כשכיף כל-כך. ועכשיו לניוקי. הו הניוקי.
אז ככה. לא שהוא היה רע. ממש לא. רוטב העגבניות היה אמנם טיפה מלוח מדי, ופרוסת המוצרלה, עוד קצת מוצרלה, לא נמסה ממש, אבל כופתאות הסולת השמנמנות היו רכות ונימוחות. אמאל'ה, מאיפה צצה המילה הזו פתאום. אבל זה לא היה טעים כמו הניוקי של החותנת שלי. אל תיעלבו. ובכל זאת, ניוקי. ועוד מסולת. אני נהניתי.
קנולי לקינוח הוא עוד מנה שאני לא מסרב לה אף פעם. עד היום פגשתי אותה בארץ בערך פעמיים.
הקנולי היה טעים - גליל הבצק המטוגן היה מלא בגבינת מסקרפונה מתוקה. סופלה השוקולד החם עם גלידת הווניל ודובדבני האמרנה החמוצים של הקטנצ'יק, קינוחים הוא כמובן אוכל, היה אכן חם. המלצר נתן לנו אלו ורה מיד כשהפספוס קיבל כוויה באצבע. הוא בכה כל הדרך לתל-אביב. טעמתי ביס לפני שהתפניתי סופית לאצבע שלו והספקתי לגלות שמדובר בסופלה שוקולד מצוין. אם אתם בסביבה, או שנסעתם לכותל, אתם יכולים לדחוף פתק גם כאן. או לפחות לחתום עליו. את ההבדל ירגישו רק בבנק.
ברוסקטת סרדינים: 43 שקלים; ניוקי: 65 שקלים; קנלוני: 69 שקלים; קנולי: 15 שקלים; סופלה שוקולד: 38 שקלים; כוס פטי קסטל: 39 שקלים
טופולינו: אגריפס 62. 02-6223466. א'-ה' 09:00-22:00, ו' 09:00-16:00. כשר
מאפיית טלר: בזכות סצינת הלחם
לפעמים נדמה שלחם יקר הפך לספורט הלאומי של היאפי הישראלי החדש. מי שלא ראה את התור לדוכן של מאפיית לחמים בשוק הנמל שבצפון תל-אביב ביום שישי בבוקר, לא ראה תור מימיו. בסניף האם ברחוב החשמונאים מדובר כבר במחזות שמזכירים לי בכל פעם מחדש מדוע איני אוהב לעמוד בתור ללחם. יהודי בתור ללחם זה לא טוב.
גם לירושלים סצינת לחם משלהם. הכוכב הגדול שלה הוא תומר בלס, אחיינה של אחת דליה איציק, בעליו של המותג הירושלמי הנוצץ לחם תומר, שזה כמו לחם ארז אבל בירושלמית.
אבל מי שמבין באמת, וכן, גם באחת הערים הכי עניות בישראל יש כבר "מייבינים" בלחם, ינקוב מיד בשמו של אבישי טלר, האופה הצנוע והנחבא אל הכלים של מאפיית טלר שהיא אמנם כבר לא ממש סוד אבל עדיין נחשבת למין בונקר ירושלמי שכזה. בימי שישי עולה כאן מן המדפים ניחוח ממכר של שמרים ובצק שיכול לגרום גם למי שהרופא אסר עליו להסתכל אפילו על לחם, לדחות את דיאטת האטקינס שלו ליום ראשון. כל הלחמים הם לחמי מחמצת וביניהם ניתן למנות את הלחם מקמח מלא, לחם שיפון, לחם צרפתי, לחם דגנים, לחם עם זיתים או אגוזים או עגבניות מיובשות. קצת גבינה מבאשר מלך הגבינות מהשוק, בקבוק יין מהחנות השכנה של אבי בן והפיקניק שלכם בדרך חזרה למישור החוף לא יכול להיות מושלם יותר.
מאפיית טלר: אגריפס 74. 02-6223227. א'-ה' 06:00-1930, ו' 06:00-15:00.כשר. 15-19 שקלים לרוב הלחמים
חצ'אפורייה: בזכות המטעמים הגרוזיניים
לא מעט תל-אביבים בטוחים שאת המטבח הגרוזיני המציאה ננה שרייר הלוא היא המחוברת הגדולה מננוצ'קה. ובכן, עם כל הכבוד למלכת הלילה של תל-אביב, ויש כבוד, בירתנו הנצחית היא-היא המעוז האמיתי של האוכל הגרוזיני בישראל, לפחות מאז שאל מסעדת קנגרו - הבית הגרגוריאני הוותיקה והמצוינת במדרחוב נחלת שבעה הצטרפה גם מסעדת ראצ'ה שבקרוב מאד נידרש לה כאן. קצת קודם לכן נוסדה בשיפולי השוק מאפיית החצ'אפורייה. המאפייה הקטנה הזו עושה כבוד לבצק הגרוזיני הממכר הלוא הוא החצ'אפורי - מעין סירת הצלה לוהטת מבצק עלים או שמרים תוצרת בית. הממכר מכולם הוא האצ'רולי - חצ'אפורי "סירה" (כהגדרת הבעלים) ממולא בגבינת סולוגוני גרוזינית עם ביצת עין רכה. מפחיד כמה שזה טעים.
ויש גם אימרולי עם תרד, או מגרולי עם גבינה ותרד ואצ'מה עם גבינה וחמאה וכמובן כיסוני החינקלי המהוללים שאף גבר גרוזיני אינו גבר אם אינו מסיים לפחות 50 מהם בארוחה.
חאצ'פורייה: רחוב השקמה 5 (בין אגריפס למחנה יהודה) 02-5373630, א'-ה' 08:30-20:00, ו' 08:30-15:00. כשר. 14-29 שקל למאפים השונים
קובה בר אמא: בזכות המרק
בשביל תל-אביבים רבים, וגם אני הייתי כזה עד לפני כמה שנים, ירושלים מתחילה ונגמרת בחיפוש אחרי הגביע הקדוש של מי שיודע מה באמת טוב - מרק קובה.
שנים רבות ניסיתי להציל מפיהם של ירושלמים מקצועיים מיהו אותו כורדי סודי והיכן נמצא הכורדי הזה שאצלו אוכלים מרק קובה ששם בכיס הקטן את מרקי הקובה של מורדוך המיתולוגי ומסעדת אמא. אחרי שרכשתי חברים אמיתיים בבירה, גיליתי שמעולם לא היה כורדי כזה. צהריים קצר עם נסיכת הכתר, בתו של מלך השוק, על הבר של יורם בנימין בפינת אגריפס, שכנע אותי סופית שגם אם סבתא רחל שלה עושה זאת טוב יותר, לקובה מטפונייה ולקובה חמו של יורם אין במה להתבייש.
רק סמלי הוא שמעוזי הקולינריה של החלק שבין הכניסה לרחוב ועד השוק עצמו מתחילים ונגמרים ביורם. בכניסה לרחוב, היכן שהוא נקרא בכלל רחוב הרב שמואל ברוך - ואם תמצאו ירושלמי אחד שקורא לו כך, תקבלו קובה נבלוסיה אחת על חשבוני, יושבת מסעדת אמא הנצחית של יורם בנימין ובפינת השוק עצמו יושב הקובה בר החדש יחסית של אותו יורם בנימין. בקובה בר מגישים רק את מרקי הקובה של המסעדה, בתוספת כמה קובות מטוגנות. אם אתם לא מתעקשים, כמוני עד לא מזמן, להמשיך ולחפש את הכורדי הסודי, ואם אינכם שפוטים נוסטלגיים של מורדוך, החיפושים שלכם מסתיימים כאן. למכורי מרק הקובה, כמוני, הבר של יורם הוא עוד אבן בכותל המערבי הפרטי שלנו.
קובה בר אמא: רחוב עץ חיים 68 (בתוך השוק בפינת אגריפס) 02-5385668. א' 11:00-19:30, ב'-ה' 11:00-21:30, ו' 09:30- 16:30. כשר. מרקי קובה: 29 שקלים חוץ מקובה חמוסטה: 32; קובה מטוגנת: 7 שקלים; לקחת: 5 שקלים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
