מי יציל את הרפובליקה

הרפובליקה נתקעה. חוקתה נתפרה בתפרים כל-כך עדינים, בין השאר כדי להגן על האזרח מפני עריצותו של הרוב המקרי, עד שממשלתה מתקשה לזוז אלא בתנאים של הסכמה כללית. משברים חמורים אינם מזמנים הסכמות כאלה, אלא לעתים רחוקות. האמריקנים לא רצו לצאת לשתי מלחמות עולם, אף כי ממשלותיהם הקדימו לדעת שאין להם ברירה. רק פיראטיות גלויה של אויביהם - ב-1917 וב-1941 - ליכדה את הרפובליקה הגדולה ורבת הניגודים. משברים כלכליים, הואיל ולא היו כרוכים בהפצצה פתאומית של אויב בוגדני, התקשו עוד יותר להניב הסכמה.

השפל הכלכלי הראשון, בשנות ה-70 של המאה ה-19, נמשך עשרים שנה ויותר, מפני שהממשלה הייתה חלשה. לא חלשה מפני שבראשה עמדו אנשים חלשים, אלא חלשה מפני שהחוקה לא העניקה לה כלים של ממש כדי ליישב משברים כאלה. לא היה בארה"ב בנק מרכזי, ממשלתה לא גבתה מס הכנסה, כל משרדי הממשלה גם יחד העסיקו פחות אנשים ממה שמשרד יחיד מעסיק כיום, סגל הבית הלבן כלל שני עוזרים וטבח (פחות או יותר).

השפל הכלכלי השני, בשנות ה-30 של המאה ה-20, התנהל ללא יד מכוונת מפני שמפלגת השלטון הטבעית (הרפובליקנית) לא האמינה שלממשלה נועד תפקיד כלשהו חוץ מאשר לאזן את תקציביה. היו נחוצות שלוש שנים לפני שהבוחר השליך את הרפובליקנים מכל עמדות השלטון, בבית הלבן ובקונגרס, והניח לפרנקלין רוזוולט להוציא אל הפועל את "המערך החדש" ("ניו דיל") שלו. הצלחת הניסיון ההוא הייתה מוגבלת כשלעצמה, אבל אפשר לטעון שהוא ייצב את הרפובליקה והציל את מוסדותיה הדמוקרטיים בזמן שבשאר העולם ארצות נטו להתנחם בזרועותיהם של פשיסטים ושל קומוניסטים.

חורקים שיניים

הכמעט-שפל כלכלי השלישי נמשך באופן כזה או אחר מאז ספטמבר 2008. אז, נשיא רפובליקני התערב באיחור, כדי להציל את המערכת הבנקאית באמצעות הזרמה מסיבית של כסף. מפלגתו חרקה שיניים, מפי שרפובליקנים טובים אינם מאמינים שממשלות צריכות "להשליך כסף על בעיות".

ארבעה חודשים אחר כך ישב בוושינגטון נשיא דמוקרטי חדש, עם רוב עצום בקונגרס. הוא יזם הזרמה גדולה פי ארבעה, 800 מיליארד דולר ויותר; הוא הלאים למעשה את תעשיית הרכב, כדי להציל אותה מהתמוטטות; הוא התחיל את הרפורמה הגדולה ביותר של מערכת הרפואה. חריקת השיניים של הרפובליקנים נעשתה קולנית, והתנגדותם הייתה חד-משמעית.

הנשיא הדמוקרטי נתן סימנים בתהליך ההתאוששות. הוא העניק לוח זמנים משוער לגאות ולצמצום האבטלה. הלוח השתבש. הטענה הקלאסית של אבירי השוק החופשי כמו התאמתה: מאין לאיש ידיעה מלאה על התנהגות השווקים, אין כל טעם להעמיד פנים שיד מרכזית תוכל לכוון אותם. מאחר שהנשיא נתן סימנים, היה קל לטעון שהוא נכשל על-פי אמות המידה שלו עצמו. דעת הקהל פנתה בתוקף נגדו ונגד מפלגתו.

בחירות לקונגרס בנובמבר 2010 הוציאו את בית הנבחרים משליטת הדמוקרטים, והקטינו את הרוב שלהם בסנאט. בהיעדר שליטה בבית הנבחרים, ובהיעדר רוב חוסם-סחבת בסנאט (נחוצים 60 מ-100 מושבים), הממשלה המפוצלת של ארה"ב עצרה בחריקת בלמים.

זה מה שרצו אבות החוקה. הם רצו להבטיח שבית אחד של הקונגרס יאזן את האימפולסים של הבית השני; שדיונים כבדי-ראש יצננו להט פופוליסטי; שזכות הווטו של הנשיא על חקיקה תחייב את הכול להימלך בדעתם של הכול. ואם התוצאה תהיה האטה של חקיקה ושל מדיניות, אדרבא, שתהיה. חיפזון מן השטן, חשבו אנשים שהיו זקוקים לחודש כדי להגיע בכרכרה מוושינגטון לבוסטון, ולא ידעו כלל שיש קליפורניה.

הרפובליקה הבזבזנית

זה לא כל כך מסתדר ב-2011. הממשלה המפוצלת מעמידה עכשיו את הרפובליקה בסכנה ממשית. בהיעדר פעולה מיידית, המזומנים יאזלו בקופת הממשלה ב-2 באוגוסט. זה יקרה מפני שהרפובליקה הבזבזנית תגיע אל תקרת החוב המותרת שלה, קצת יותר מ-14 טריליון דולר. הקונגרס רגיל זה שנים להגביה את תקרת החוב כמעט מעשה שגרה. אנשים מעקמים חוטם, מעירים הערות על "הטלת החוב על כתפיהם של נכדינו" - אבל מצביעים בעד.

לא הפעם. מצב הרוח הרדיקלי של שנת 2010 גדש את ספסלי הרפובליקנים בקנאים פיננסיים. אם הממשלה רוצה עוד אשראי, הם אומרים, שתיתן תחילה משהו בתמורה. משהו? הסכמה על קיצוץ של שני טריליון דולר מהוצאותיה בעשר השנים הבאות, למשל.

ואם לא? קצת קשה להאמין שאפילו הקנאים יניחו לארה"ב לשמוט את חובותיה. התוצאות יהיו הרות-אסון, לא רק מפני שמשרדי הממשלה ייסגרו, ואנשים לא יקבלו את השיקים של הביטוח הלאומי, אלא מפני שתגובת השווקים עלולה להיות אלימה. מנוסה מאיגרות-חוב של האוצר האמריקני, בריחה מן הדולר ועלייה מסחררת במחירי הנפט עלולות להפוך את שאלת המדינה הפלסטינאית העצמאית לנקודה כל-כך זעירה על מכ"ם הסכנות עד שרק טלסקופ מן החלל החיצון יוכל להבחין בה.

בדיחות פולניות

נשארו שלושה שבועות. הדעת נותנת שמשהו יקרה, שמישהו יתעשת ברגע האחרון, שאיש לא ירצה להכין את הקרקע לשפל כלכלי עולמי שסופו מי ישורנו. נוסחה סבירה אחת מניחה קח-ותן עיקרי אחד: הרפובליקנים יסכימו "להגדיל את הכנסות הממשלה" (לשון עדינה למסים חדשים על בעלי יכולת), ובתמורה הדמוקרטים יסכימו להנהיג אבני-בוחן בתשלומי ביטוח לאומי וביטוח בריאות לקשישים (זאת אומרת, לא לשלם לבעלי אמצעים). נוסחה סבירה, הלוא כן.

לא, לא כן, לפחות לא בעיני הימין האידיאולוגי והשמאל האידיאולוגי. הנוסחה הזו נוגעת בלב המחלוקת על תפקיד הממשלה בחיי אזרחיה. בבריטניה, ממשלת ימין הצליחה להדק את החגורה עד זוב דם בקלות מפתיעה, אף כי היא מיוסדת על קואליציה עם מפלגה שמאלנית קטנה. היא עשתה כן מפני ששם אין פיצול חוקתי. שם ממשלה אינה קמה אלא אם כן יש לה רוב ממושמע בפרלמנט.

האומנם החוקה חדלה לשרת את הרפובליקה שלשמה נכתבה? אל-נא תעזו להגיד את זה לאמריקנים. רובם הגדול משוכנעים בהחלט שהחוקה מצוינת, ושהפוליטיקאים פשוט אינם ראויים לה.

אף כי בארה"ב יש די הרבה אנשים ממוצא פולני (והרבה בדיחות אתניות על פולנים), איש עדיין לא דיבר כאן, לפי מיטב ידיעותיי, על נסיבות מותה של הרפובליקה הפולנית במאה ה-18 ("רפובליקה" במובן הזה שגם מלכיה נבחרו, ואציליה שלטו). בימי גדולתה היא הייתה מעצמה אירופית אדירה. בסוף המאה ה-17, צבא פולני הירואי הציל את אירופה מכיבוש טורקי מוסלמי. אבל פולין לא יכלה להתנהל אלא באמצעות הסכמה כללית. יד אחת כי הורמה ב"סיים" הפולני נגד הצעת החלטה, הבטיחה את דחייתה. בסוף המאה ה-18 פולין לא יכלה עוד, וחדלה להתקיים.

כמובן, איש אינו מאמין ברצינות שארה"ב תחדל להתקיים, אבל מה יקרה אם היא לא תוכל עוד להתנהל באופן רציונלי? הנה לכם מחשבה מעוררת צמרמורת בשביל ימי הקיץ החמים.