הווטרגייט של "ניוז אוף דה וורלד": "מרדוק - כמו ניקסון"

העיתונאי האמריקני קרל ברנסטין, שיחד עם עמיתו בוב וודוורד חשף את פרשת ווטרגייט בתחקיר היסטורי ב"וושינגטון פוסט", שמוטט את נשיאותו של ריצ'ארד ניקסון ב-1974, יוצא היום (ב') בקיטרוג חריף מאוד על איל המדיה רופרט מרדוק, בעקבות שערוריית ההאזנות שביצעו במשך שנים עובדים בטבלואיד הבריטי "ניוז אוף דה וורלד", אחד מעמודי התווך של האימפריה שלו, שנסגר אתמול.

ברנסטין תוקף לא רק את הטבלואיד או את מבצעי ההאזנות מטעמו אלא את מרדוק עצמו ואת תרומתו לזילות העיתונאות האמריקנית והבריטית. הוא יוצא חוצץ לא נגד התאגיד אלא אישית נגד מי ששולט בו. ביקורת חריפה במיחד הוא מטיח בערוץ החדשות הימני האמריקני "פוקס ניוז", אף הוא בשליטת מרדוק.

במאמר, המתפרסם בגיליון החדש של "ניוזוויק", כותב ברנסטין, כי שערוריית ההאזנות והפריצות לחשבונות אי-מייל של חללי מלחמה וקרבנות טרור ופשע לא היתה יכולה להתרחש בשום תאגיד תקשורתי אחר אלא רק בארגון שסובב סביב מרדוק.

ניוז אינטרנשל, הזרוע הבריטית של אימפריית מרדוק, "פעלה תמיד על סמך עקרון ה'אומרטה' (של המאפיה - ר.ד): 'אל תאמר שום דבר לאף אחד מחוץ למשפחה, ואנו כבר נדאג לך'", אמר לברנסטין עורך לשעבר בקבוצת מרדוק שמכיר היטב את המערכת. "עכשיו (המנהלים) זורקים את העובדים לכלבים. ברגע שאתה מתחיל להפקיר 'בני משפחה', ה'אומרטה' נעלמת, ואנשים יתחילו לדבר. זה יראה כמו כיתת יורים שחבריה ניצבים במעגל ומתחילים לירות זה על זה".

"השערוריה הזו לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר"

"ניוז אוף דה וורלד" היה תמיד הבייבי של מרדוק, אחד מהעיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר בעולם הדובר אנגלית, עם 2.6 מיליון קוראים, מציין ברנסטין. "כפי שכל אחד בעסקי עיתונות יאמר לך, הסטנדרטים והתרבות של מוסד עיתונאי נקבעים ממעלה למטה, ע"י הבעלים, המו"ל והעורכים הבכירים. כתבים ועורכים אינם מפרים בדרך כלל את החוק, משחדים שוטרים, מצותתים לשיחות בסתר, או מתנהגים כביריונים אלא אם כן התנהגות כזו היא היא חלק ממדיניות מוכרת ומובנת. בלשים פרטיים ופורצים לתאי דואר אלקטרוניים אינם נעשים מקורות המידע העיקריים של עיתון בלי הסכמה ואישור בשתיקה של אנשים בצמרת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעיתון בבעלותו של רופרט מרדוק, לדברי אנשים שמכירים אותו היטב.

"כפי שאחד מהמנהלים הבכירים לשעבר בתאגיד של מרדוק אמר לי: 'השערוריה הזו לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר, אלא רק בחוגו של מרדוק. הפריצות האלקטרוניות ב'ניוז אוף דה וורלד' נעשו בהיקף המוני. יותר מכל אדם אחר, מרדוק המציא וקיבע את התרבות בחדר החדשות, שבו עושים כל דבר כדי להשיג ידיעה, לא לוקחים שבויים, משמידים את התחרות, המטרה מקדשת את האמצעים".

במאמר ב"ניוזוויק" מתאר ברנסטין את ההשפעה האדירה של מרדוק במערכת הפוליטית בבריטניה: "כמעט כל ראש ממשלה, מאז הרולד ווילסון בשנות ה-60 וה-70, השתחווה לפניו אפיים ארצה". אנשים שעבדו, או עובדים, עם מרדוק, וכן כותבי הביוגרפיה שלו אומרים, כי בטווח הארוך שאיפותו הגדולה ביותר היא לשכפל בארה"ב את העוצמה הפוליטית שהוא נהנה ממנה (עד עתה) בבריטניה.

במשך זמן רב היה "ניו יורק פוסט" המכשיר העיקרי שבו השתמש מרדוק כדי להעצים את השפעתו בארה"ב, אמר ברנסטין. זה עיתון לא רווחי, אך די היה בו לשנות לא רק את העיתונות האמריקנית אלא גם את התרבות שם באופן רחב יותר. "עמוד שש", מדור הרכילות של העיתון, שמאופיין בגישתו הרשלנית לאמת ולקונטקסט (אבל, אוי, כמה שהוא קריא), נהפך מודל ל'רכילותיזציה' של העיתונות האמריקנית.

"ואז בא ערוץ החדשות "פוקס ניוז" של מרדוק, עם 'חדשות' בלתי מאוזנות שעברו תהליך פוליטיזציה, והערוץ הזה הראה (שוב) את גאוניותו של מרדוק כמקים אימפריות תקשורת שמבוססות על המכנה המשותף הנמוך ביותר, מכנה שמוסיף לרדת כל הזמן", כותב ברנסטין. "גם ערוץ פוקס ניוז נשען על מסד שאין לו שם קשר עם המסורות והערכים הטובים ביותר של דיווח ועיתונות אחראית. במקום אידיאל עיתונאי, שורדת האתיקה העיתונאית של מרדוק שנשענת על רכילות, סנסציות ומחלוקות מלאכותיות", כתב.

"אי אפשר לחמוק מההשווואה לניקסון"

האם יהיה אפשר להגיש כתב אישם פלילי נגד מרדוק? - שואל ברנסטין. הוא משיב, שמאז ומתמיד הקיף מרדוק עצמו בכפופים נאמנים ובבני משפחה, ולפיכך ייתכן שאפשרות זו אינה סבירה. למרות שמרדוק מכחיש נמרצות שהוא היה מודע למעשי השוחד והציתותים לשיחות, קשה להאמין שעוזריו הבכירים בעיתון לא חשבו שיש להם אור ירוק ממנו לנקוט אמצעים בלתי מסורתיים כאלה.

לפי המאמר ב"ניוזוויק", חוקרים בבריטניה כבר החלו לבדוק מסמכים עתירי פרטים שמצביעים על הפרת חוק שיטתית ב'"ניוז אוף דה ורלד". נראה שחוקרי סקוטלנד יארד מאמינים שמה שקרה בחדר החדשות של העיתון איפיין גם מה שהתרחש בדרגים הגבוהים ביותר של העיתון וחילחל למבנה התאגידי שלו. נמצאו צ'קים שמצביעים על תשלומים בשווי רבבות דולרים בזמנים נתונים.

ברנסטין כותב, כי כמי שחשף את פרשת "ווטרגייט" (יחד עם וודוורד), הוא אינו יכול לחמוק מהשוואה בין ניקסון למרדוק. מהנסיבות של הפרות החוק לכאורה בניוז קורפ., התאגיד בשליטת מרדוק, עולה שיש יותר מדמיון מקרי בינן לבין הנסיבות של ריצ'ארד ניקסון, שהוביל קשר פלילי, קשר שבו הנשיא לשעבר בודד עצמו מכל פיסת מידע על פעולות פליליות ספציפיות, בעוד שהוא עצמו היה אחראי למדיניות הכללית שהובילה באופן שגרתי להפרות החוק, ואישר מדיניות זו.

השלטונות בבריטניה, ואולי, כפי שאפשר להניח, מנהלים ועורכים בתאגיד של מרדוק, שימצאו עצמם לחוצים מבחינה לגלית, הם שייצטרכו לגלות מהיכן פשה הריקבון ב"ניוז אוף וורלד" והאם רופרט מרדוק איפשר, אישר או התנגד לשחיתות הברורה שפשתה בקרב הכפופים לו, כותב ברנסטין.