סוס עבודה, מופנם, לא מצייץ בטוויטר

הדובדבן שבקצפת של סבב הפורמולה 1 הוא המרוץ במסלול ההיסטורי בסילברסטון, אנגליה. אחד מסמליו הגדולים והחשובים של הענף, שאירח מקצי אליפות כבר בעונת הפורמולה 1 הראשונה ב-1950; מגרשן הביתי של רוב הקבוצות; מסלול שמשמעות ניצחון בו היא הרבה יותר מצבירת סטטיסטיקה, אלא כניסה מכובדת להיכל התהילה של הענף. כולם יודעים את זה, כולם גם חולמים על הפודיום הנכסף, לעיני משפחת המלוכה הבריטית.

אתמול (א') התווסף לעובדות המרגשות האלו נתון אקוטי, משמעותי. המרוץ, התשיעי לעונה הנוכחית, היה ההזדמנות האחרונה לשינוי. לקריאת תיגר על השליטה המוחלטת של רד בול וסבסטיאן ווטל העונה. התוצאה הסופית - ניצחונו הראשון העונה של פרננדו אלונסו - אמנם משמחת והכרחית לטובת ההמשך והעתיד בכלל. אבל כשהשורה התחתונה היא שווטל, שסיים שני, דווקא הגדיל את הפער באליפות הנהגים, אפשר באמת להניח את הקלפים על השולחן ולקבל את המציאות החדשה-ישנה: אליפות העולם הוכרעה, כחמישה חודשים לפני סיומה.

***

זמן רב עומלים בפורמולה 1 על שינוי, על הפחת אנרגיות של התחדשות, של תחרות, צמצום פערים, מרוצים מותחים עם סיום שאינו ידוע מראש. אשתקד, במהלך המשא ומתן של מנהל הענף, ברני אקלסטון, עם יצרן הצמיגים האיטלקי פירלי, הוא דרש כחלק מהחוזה שיכינו צמיג חדש, שישרת את הרכבים מקסימום כשליש מהמרוץ ולא מעבר לכך. המשמעות: הכנסת מוטיב נוסף שישבש את האסטרטגיה של הקבוצות, כך שיהיה מעניין יותר ומרגש יותר, ובשילוב עם אינספור חוקים טכניים ורגולציות שבאמת כבר קשה לעקוב אחריהן, נדמה היה, לפחות בשבועות הראשונים של העונה, כי אכן צפוי עידן חדש. לאחר שנים של שעמומון מתמשך, הספורטיביות חזרה לפורמולה 1 ולצופה הממוצע חזרה התחושה כי שוב אינו יכול להצביע על נהג או קבוצה אחת כעדיפים.

אבל השמחה נגמרה מהר מהצפוי, עם תסכול גדול. שחור על גבי לבן, מרוץ אחר מרוץ, אלוף העולם ווטל ורכב הרד-בול שלו שלטו, והם מובילים בקלות בלתי נסבלת את הטבלה. עד כמה הדומיננטיות של הגרמני מרשימה השנה? בשישה מרוצים הוא ניצח, בשלושה הנותרים סיים במקום השני. הוא מוביל את דרוג הנהגים עם 204 נקודות, עם יתרון בלתי מחיק של 80 נקודות על-פני המקום השני. עשרה מרוצים לסיום השאלה אינה מי יעצור אותו בדרך לאליפות עולם שנייה ברציפות, אלא מי יהיה סגנו. וזה בעצם כל מה שנותר מהעונה הזאת.

***

תכונה מופלאה הבולטת כל כך העונה אצל ווטל היא הבגרות והשליטה העצמית שלו, דווקא בזמן שעמיתיו על המסלול מפגינים חוסר שליטה. גם כאשר ניסו להוציא את ווטל מדעתו, או לשבור אותו מנטאלית - נכשלו. זה קרה למשל במרוץ בקנדה ביוני: הוא סיים במקום השני, לאחר שהפסיד את ההובלה לבאטון בהקפה אחרונה דרמטית, אך ויתר על מאבק והסתפק בסגנות. גם אתמול, השיקול הקר של לאסוף עוד נקודות דירוג גבר על האגו בתחרות עם אלונסו.

120 אלף הצופים האנגלים הראו לו אתמול את הערכתם. פרגון ענק הוא מקבל גם מהנהג הגדול בהיסטוריה, מיכאל שומאכר, שכבר העריך כי ווטל בדרך לשבור את שיאיו האימתניים. הגרמני הצעיר מצידו ממשיך להתמקד בשיפור ביצועי הרכב ומדבר הרבה פחות מחוץ למסלול. חרף חזותו הנאה והפוטנציאל השיווקי-עסקי שלו, בסופו של דבר הוא גרמני. הוא בא לעבוד ולהתמקד בזה בלבד. הוא סוס עבודה, יעיל ושאפתן, שאינו מתעסק או מככב בטורי רכילות, שערוריות, פליטות פה, או משהו בסגנון. הוא חייכן, נחמד לכולם, קנאי לפרטיותו, נחבא אל הכלים ורוב הזמן מסתגר בדל"ת אמותיו. אין לו פייסבוק, אין לו טוויטר ואפילו את הנייד שלו מהדור הישן אינו ממהר להחליף לסמארטפון.

רבים מייחלים לקצת אקשן צהוב מצד ווטל, שאולי יציל קצת את העונה "הטהורה" הזאת. אבל אולי דווקא התדמית הנקייה, חפה מסקנדלים, החביבה והידודיתית לקהל היא בדיוק התיקון שהפורמולה 1 זקוקה לו.