העליון: אם השכירות התקצרה לפחות משנה - אין לחייב בארנונה

לא ניתן לחייב את משכיר הנכס בארנונה במקרה שבו התקצרה תקופת השכירות לפחות משנה אחת בפועל - כך קובע פסק דין שניתן בבית המשפט העליון בערעור של עיריית ירושלים נגד חברת שמי בר מקבוצת פישמן, שבשליטת אליעזר פישמן.

העליון, בשבתו כבית המשפט לערעורים מינהליים, דן בפרשנות לסעיף 326 לפקודת העיריות, שלפיו משכיר הנכס הוא שיישא בארנונה במקרה שבו הנכס מושכר לתקופה שקצרה משנה.

הערעור העלה את השאלה אם המשכיר הוא שחייב בארנונה רק כשהשכירות נקבעה מראש לפחות משנה, או גם כשתקופת השכירות בפועל הייתה פחות משנה.

בתקופה המדוברת החזיקה שמי בר במרכז מסחרי בירושלים, וב-1994-1995 התקשרה בשני חוזים נפרדים להשכרת חנויות במרכז למשך כ-10 שנים. שמי בר, שיוצגה בידי עו"ד בן סיניבר, הודיעה לעירייה על העברת החזקה בשטחים אלה לשוכרים, והחל ממועד זה שלחה העירייה את דרישות תשלום הארנונה לשוכרים.

אולם שני השוכרים נטשו את השטחים המושכרים לפני שהסתיימה שנת השכירות הראשונה וכך הותירו חובות ארנונה שלא שולמו. לאחר מכן השכירה שמי בר את הנכסים לשוכרים חדשים, ושוב הודיעה על כך לעירייה. אך כששמי בר ביקשה ב-2002 לשעבד את המקרקעין ונדרשה להמציא לצורך כך אישור מהעירייה על היעדר חובות, דרשה העירייה, כתנאי להוצאת האישור, לשלם 261,102 שקל בגין חוב שהצטבר בשל חשבונות הארנונה שלא שילמו שני השוכרים שנטשו.

על כך הגישה שמי בר לבית משפט השלום תביעה לסעד הצהרתי. שמי בר טענה כי דרישת העירייה לתשלום החוב היא ניסיון לחייבה במס באופן רטרואקטיבי ופסול, שכן החוב כבר התיישן לאחר שחלפו יותר מ-7 שנים.

עיריית ירושלים ערערה לעליון, שדחה את עמדת העירייה ואת פרשנותה להוראה המסייגת, שכן פרשנותה של שמי בר עדיפה מבחינה תכליתית, ומשום שאין זה ראוי להטיל את התשלום על משכירו של הנכס שהושכר מראש לתקופה של יותר משנה וקיים את חובתו החוקית למסור לעירייה דיווח על כך.

* אליעזר פישמן הוא בעל השליטה ב"גלובס".