רק את אדוני הארץ אסור להחרים

בזמן שמדינת ישראל התמלאה גאווה (ובצדק) מחרם הקוטג', עבר בכנסת "חוק החרם", שצריך למלא את כולנו בושה. החוק הזה אומר למעשה דבר פשוט: מותר להחרים גבינה או מעדן חלב עם קצפת, אבל אסור להחרים רעיון.

אסור להחרים אידיאולוגיה. אדרבא, גם מעדן חלב עם קצפת אסור להחרים, אם סיבת החרם היא מקום הפקתו של המעדן - התנחלות למשל. החוק קובע, בין היתר, כי גוף כלכלי או תרבותי שיושב בהתנחלות וסופג חרם, יוכל לתבוע פיצויים מאלה שמחרימים אותו. נסו לדמיין אילו עופרה שטראוס הייתה יכולה לתבוע מישהו שקרא לא לקנות יותר גבינת סקי 5%.

חרם הוא כלי לגיטימי ואפקטיבי לביטוי עצמי וצרכני בכל צורת שלטון דמוקרטית. זכותו של אדם להחרים מוצר או גוף מסוים, וזכותו של אותו אדם לקרוא לחבריו לעשות כן. לעתים, זוהי אפילו חובתו המוסרית והמצפונית אם מדובר במנהיג דעה. כך היה עם הקוטג': קבוצה קטנה של אזרחים קראה להחרים את המוצר, והיא הלכה וגדלה בזכות רוח גבית מהתקשורת. התוצאה המיוחלת לא איחרה לבוא: מחיר הקוטג' הוזל, לפחות עד הסיבוב הבא.

יש מי שרואה בהתנחלויות נטל ביטחוני, חברתי וכלכלי על ישראל. כותב שורות אלה, למשל, סבור שההתנחלויות מסוכנות אפילו יותר ממחירו המופקע של גביע מילקי עם פצפוצי שוקולד וסוכריות קופצות. זוהי לא עמדה פציפיסטית או מתיפייפת כפי שמנסים לייחס לה אנשי הימין, אלא עמדה ציונית, מוסרית ואפילו ביטחונית של אוהבי הארץ, ולא של אדוני הארץ.

וכשם שציוצים בטוויטר לא הספיקו בשביל להוריד את מחיר הקוטג', יש מי שחושב שחרם על התנחלויות הוא הכלי האפקטיבי ביותר כדי לחולל שינוי. אולי מפעל ששוקל לעבור להתנחלויות כי מדינת ישראל הפכה אותן לאיזור פיתוח א' המזכה בהטבות מס, יחשוב פעמיים לפני שהוא עושה את זה. ממש כמו יצרניות מזון שחושבות עכשיו פעמיים לפני שהן מעיזות להעלות מחירים.

השתיקה של בכירי המשק

התקשורת הכלכלית תקפה את זהבית כהן על שתיקתה הרועמת בימים הראשונים של חרם הקוטג', אבל שתיקתה של כהן ושל חבריה בצמרת המגזר העסקי לנוכח "חוק החרם", חמורה שבעתיים. דמוקרטיה וחופש הביטוי הם הבסיס גם לכלכלה חופשית, אבל מי שמכונים "בכירי המשק" עדיין שותקים. הצרכן הישראלי מסתער על חיתולים במבצע, הוא רוכש חבילת טריפל באחת מחברות התקשורת, קונה 2 צנצנות של חמוצים במחיר של אחת, הכל כרגיל. וזה מה שחשוב להם כנראה, לבכירי המשק.

הם לא אמרו מילה כשהכנסת ביקשה לאסור תרומות לארגוני זכויות אדם, כשהיא ביקשה להדיר את הערבים מעבודה בשירות המדינה, וכשהיא ביקשה למנוע מהם לציין את יום הנכבה. מדינת ישראל הולכת ומאמצת חוקים פאשיסטיים, לא פחות ולא יותר, אבל זה לא מדגדג אף אחד שם למעלה במועדון הטריליון. שקט, קונים.

כשנוחי דנקנר רכש את מעריב הוא הסביר את המהלך בתחושה של ציונות שמילאה אותו, ברצון עז להגן על הדמוקרטיה. "אני מאמין כי החברה שבה אנו חיים חשובה לא פחות מן החברות שאותן אנו מנהלים", כתב בראשית יוני האחרון, והוסיף מדבריו של בן גוריון: "מדינת ישראל תיבחן לא בעושר, לא בצבא ולא בטכניקה, אלא בדמותה המוסרית ובערכיה האנושיים". עכשיו, יותר מתמיד, דנקנר וחבריו צריכים להוכיח שאכן לא רק העושר הוא שעומד לנגד עיניהם.