היגיון או שיגעון?

1. "למדתי מקבוצות שהשקיעו המון כדי להגיע לליגת האלופות, ופשטו רגל כי לא עמדו במשימה", אמר יעקב שחר במסיבת עיתונאים שקיימה בשבוע שעבר מכבי חיפה לרגל פתיחת העונה. הנשיא הוסיף כי התקציב של המועדון בשנה הקרובה יעמוד על 45 מיליון שקל. צנוע, לפחות לפי הסטנדרטים שהציבו לנו לאחרונה הקבוצות מתל-אביב. מה זה אומר על שחר: שאפילו הבוננזה הכלכלית הכרוכה בעלייה אפשרית לצ'מפיונס ליג (הכנסה אוטומטית של קרוב ל-35 מיליון שקל, לפני זכויות שידור, מכירת כרטיסים ותמלוגים נוספים על הצלחות) לא מסמאת את עיניו.

יש לאג'נדה הזאת של שחר היגיון עסקי קר מאד ברור. כי בכל זאת, באמת יש כמה דוגמאות מההיסטוריה הלא מאד רחוקה של הכדורגל האירופי למועדונים שבנו על הבוננזה הפיננסית שמבטיחה ליגת האלופות, והתרסקו לאחר שההישגים על המגרש לא תאמו לתקציבי הענק. בעשור האחרון למשל, זה קרה לשטורם גראץ האוסטרית שב-2006 פשטה רגל. אבל הדוגמא הרלוונטית ביותר התרחשה כאן בישראל: בית"ר ירושלים, בימים שלארקדי גאידמק עוד היה אכפת, העמידה בתחילת עונת 2008/09 תקציב שעדיין נחשב לגבוה בתולדות הכדורגל הישראלי - והסתכם בקרוב ל-110 מיליון שקל. זה הסתיים במפח נפש שהתוצאות החמורות שלו נוגסות עד היום בקיומה התקין של בית"ר.

שחר גם מבין שסכומי העתק שקבוצה ישראלית הזדקקה להם בעבר כדי בכלל להתחיל לחלום על שלב הבתים של האלופות, כבר לא רלוונטיים כיום. הקביעה הקוהרנטית בדרך כלל בכלכלה, לפיה "כדי להרוויח הרבה צריך להשקיע הרבה", מאבדת לא מעט מהכוח שלה, אם נזכרים עד כמה נוח המסלול שמבטיחה לאלופה הישראלית שיטת המוקדמות החדשה של אופ"א. בשתי העונות החולפות דפדפו חיפה והפועל ת"א בקלות את ששת משחקי המוקדמות שלהן (הפועל סיימה עם הפרש שערים של 5-13, חיפה עם 4-19). חיפה לפני שנתיים העפילה לצ'מפיונס עם קבוצה שתקציבה היה אפילו נמוך יותר משל היום (גירד את ה-40 מיליון שקל).

גם מבט על רשימת היריבות הפוטנציאליות של חיפה בשלבי המוקדמות הבאים בעונה הנוכחית, לא אמור לפגוע יותר מדי בשעות השינה של שחר: ויסלה קראקוב, פרטיזן בלגרד, רוזנבורג, אפואל ניקוסיה, גנק, ברטיסלבה, מאלמו. אין ברשימה הזאת פראייריות, אבל גם אין בה אפילו מעצמת כדורגל אחת בלתי ניתנת למעבר. ואלו עוד המועדונים החזקים והמפחידים ביותר שיכולה ההגרלה להועיד לחיפה.

בקצרה, שחר יודע שניתן להעפיל לליגת האלופות גם עם קבוצה "זולה". שזו כמובן הדרך הכי מהירה ומפנקת אל העושר.

2. ובכל זאת, אם חיפה תעוף מאירופה כבר בשלבי המוקדמות, אפשר יהיה להצביע על סיבה אחת מרכזית לכישלון: תרבות הלגו שהתפתחה במועדון בשנתיים האחרונות, בכל הקשור לפעילות בשוק ההעברות. מרכיבים מהר, מפרקים עוד יותר מהר.

רק בקיץ הקודם שחררה חיפה ארבעה שחקני הרכב חשובים (ארבייטמן, קינן, כיאל, טישיירה). כמה חבר'ה חדשים הגיעו במקומם. חלק מהחבר'ה האלו כבר לא איתנו, כי גם בקיץ הזה נפרדת חיפה מארבעה שחקני הרכב (חמד, בנאדו, רפאלוב, מסיללה וגם דוידוביץ' שהביאו לו מחליף זר על הראש). תחת תחלופת כוח האדם כזאת, למאמן הרבה יותר קשה לעשות את העבודה שלו: היא יוצרת מצב שבו בכל קיץ צריך לחבר קבוצה כמעט מחדש.

בעונה החולפת, הפירוק וההרכבה לא פגעו במאבק האליפות של מכבי חיפה, אבל הם בהחלט היו הגורם המכריע לפיאסקו באירופה (הדחה מוקדמת מהליגה האירופית על-ידי אימפריה בלארוסית בשם דינמו מינסק).

תרבות הלגו בחיפה נובעת בסופו של דבר מאותו היגיון עסקי קר עליו מקפיד שחר: אם הבלגים מוכנים לשלם 2.5 מיליון אירו עבור ליאור רפאלוב ו-20% ממכירה עתידית, שזה סכום אדיר במונחים של השוק הישראלי, אין סיבה להשאיר את רפאלוב בארץ. אבל במובן הזה, שחר אולי היה צריך ללמוד משהו דווקא מהצמד שברוב המקרים האחרים עדיף להבריז מהשיעורים שלו: טביב והראל. אלו ששדרגו בקיץ הקודם את המשכורות לשחקנים הבכירים שלהם בהפועל ת"א, שמרו על הסגל והעפילו בצורה חלקה וקלילה לליגת האלופות והכסף הגדול שלה.

עם רפאלוב בהרכב, סביר להניח שהמסלול של חיפה לליגת האלופות העונה היה מתקצר. במקרה כזה, 2.5 מיליון האירו "האבודים" לא היו מעניינים את שחר.