המאה של אוטו

כמה שינויים קטנים במהלך הלא תקין של ההיסטוריה היו יכולים להושיב את אוטו פון הבסבורג על כס אבותיו. למשל, אם דודו של אביו היה מקדים לוותר על הזכות להיות הקיסר הבא של אוסטריה-הונגריה, כפי שאמנם תכנן. או אז, הדוד לא היה נרצח בסרייבו ב-1914, ומלחמת העולם הראשונה לא הייתה פורצת (או שהייתה פורצת במקום אחר, ואיכשהו פוסחת על אגן הדנובה).

אבא של אוטו היה מולך עד מותו, ב-1922. אוטו בן ה-9 היה יורש אותו, והקיסרות הארוכה ביותר בדברי ימי אירופה הייתה מתחילה. בשבוע הראשון של יולי 2011 היה קיסר אוסטריה ומלך הונגריה (זה היה תוארו) מת בשנה ה-91 למלכותו, ומסע הלוויה עצום היה מתחיל בבודפשט ומסתיים בווינה. שמו של אוטו היה מתחרז עם המאה ה-20. אפשר שהמאה הזו הייתה נראית כל-כך אחרת, עד שלא היה אפשר להכיר אותה: בלי שתי מלחמות עולם, בלי נאציזם ופשיזם וקומוניזם; וגם בלי הרבה רפובליקניזם.

אוטו לא היה היחיד שהאמין כי נפילת ההבסבורגים ערערה ללא תקנה את יציבות אירופה. מדינה רב לאומית גדולה על גדות הדנובה, במקום אוסף של מדינות לאום קטנות וחמות מזג, הייתה מצילה את מרכז אירופה ממלכודת שבטית. כוהן גדול של ציביליזציה אירופית, אילו ישב בארמון הופברוג בווינה, אל נכון היה עוצר את נתיניו על פי התהום, ומראה להם את הדרך לרציונליות ולהתאפקות.

נו, טוב. לא קשה להפריך כל אחת מן הטענות האלה. להבסבורגים ניתנו כל-כך הרבה הזדמנויות, והם נכשלו. מדוע אנחנו צריכים להניח כי הם היו מנצלים בהצלחה דווקא את ההזדמנויות שלא ניתנו להם? אבל את פרץ הנוסטלגיה, שתקף חלק של אירופה במות אוטו אין צורך לשפוט בחומרה היסטורית. הנסיך המת היה רק משל. הוא הזכיר לחלק מן האירופים מה היה יכול להיות אלמלא בא המבול של המאה ה-20. אישית, הוא גם הזכיר שאריסטוקרטים יכולים להיות אנשים רציניים, אחראים ומהורהרים; וכל זמן שאין בידיהם שלטון של ממש, תובנותיהם יכולות להעשיר את סביבתם.

מתנת יוזף

אוטו פון הבסבורג היה חסיד נלהב של אחדות אירופה. בשעה שבני דורו, ילדיו של אחרון קיסרי גרמניה, לבשו מדים נאציים והצדיעו במועל יד; בשעה שמלכי רומניה ובולגריה כרתו ברית עם היטלר; והטוען לכתר הצרפתי הציע את שירותיו למשטר וישי - אוטו התייצב חד-משמעית במחנה הדמוקרטי.

הוא התחבב במידה כזאת על פרנקלין רוזוולט, עד שנשיא ארצות הברית השתעשע במחשבה לחזור ולכונן מדינה אוסטרית-הונגרית לאחר מלחמת העולם השנייה, ולהעמיד את אוטו בראשה. סטאלין הטיל וטו. הוא חשב שקיסר אחד - זאת אומרת הוא עצמו - מספיק בהחלט. אגב, גם הבריטים התנגדו. שר החוץ שלהם, אנתוני אידן, שאל בזלזול מי תומכים ברעיון, חוץ מאשר "חמישה הבסבורגים ומאה יהודים"?

משקלם היחסי של יהודים בין תומכי אוטו אמנם היה גדול. אולי זה מפני שאחד מקודמיו, הקיסר יוזף השני, העניק שוויון זכויות מלא ליהודים עוד לפני המהפכה הצרפתית. אולי זה מפני שווינה ההבסבורגית הייתה מרכז תוסס של יצירה יהודית. אולי מפני שלמרבה הפרדוקס, שיווי הזכויות של יוזף אפשר את הציונות. איפה היה אחד, תיאודור הרצל, בלי ההבסבורגים? וכמובן מפני שההבסבורגים היו משקל-נגד ללאומיות המודרנית, אויבת מרה מיני וביה של שוויון היהודים.

ההבסבורגים הצליחו לדחות במאה שנה את התפרצותו של "חיידק הלאומיות", כפי שקרא לו אליעזר בן-יהודה במאמרו הראשון (אשר התפרסם בכתב עת עברי בווינה, אלא מה). בכלל, בחוכמה שלאחר מעשה, ברור שההבסבורגים הצטיינו בייחוד בעיכוב ההיסטוריה. הם חדלו להתוות את דרכה הרבה לפני שנרמסו תחת פרסותיה. אבל מאמץ העיכוב היה יכול להיות קונסטרוקטיבי, אילו התארך עוד טיפ-טיפה.

סנגורי המשטר המלוכני נהגו להטעים שיש בו פוטנציאל גדול יותר של התאפקות, והוא אינו נוטה למלחמות כלליות. זו טענה מסופקת, בהתחשב בזה ששלושה קיסרים סללו את הדרך לבית המטבחיים הגדול של 1914. אבל מות אוטו נותן לנו פחות או יותר את ההזדמנות האחרונה לשאול אם יש יתרונות כלשהם למשטר מלוכני, המקבל עליו מגבלות אבל מעניק נופך של מיסטיקה לאמנות הממשל, ומחייב פוליטיקאים צעקנים להנמיך את קולם מפעם לפעם.

גרוזיה, מרוקו, תאילנד

באמצע המאה ה-20, אוטו היה התקווה האחרונה להחזרת מלך באירופה. תאונה היסטורית לא צפויה המליכה נסיך בורבוני צעיר על ספרד רבע מאה אחר כך. חואן קרלוס הפתיע את כל רואיו: הוא הצעיד את ארצו ידועת הייסורים לדמוקרטיה, ומיהר לוותר על כל סמכויות הביצוע שלו. הוא עורר תקווה בין מלוכנים, שארצות אחרות יתפתו להשתמש בשירותי מלכים כדי להיחלץ מרודנויות ברוטליות ללא אלימות; מלך אילו היה לסרביה, או לגרוזיה-גאורגיה (לשתיהן דווקא יש משפחות מלכותיות, זו של הגרוזינים מגיעה עד המאה השמינית).

זה לא התממש. שום מלך לא חזר לאחר נפילת הקומוניזם, אם כי מלך אחד, בבולגריה, נבחר פעם אחת לראש הממשלה, ומלך אחד, ברומניה, הורשה לבלות את שנותיו האחרונות (הוא עדיין חי) בארמון אבותיו.

יש עוד הזדמנות אחת, לא באירופה אלא בעולם הערבי. מלך ממשפחה ותיקה מאוד מנסה למנוע מהפכה במרוקו, ועתה זה הציע חוקה חדשה. המרוקאים דווקא מוכנים לתת לו הזדמנות להציל אותם מגורל לוב, תימן וסוריה - אבל הוא מתקשה להיפרד מסמכויותיו. מלכים בערב הסעודית, בירדן ובבחריין פוסחים על שתי הסעיפים, וכשאינם פוסחים הם יורים.

הרחק משם, בתאילנד הגדולה והחופשית בהרבה, דמוקרטיה רעשנית ופופוליסטית מתנגשת פעם אחר פעם במוסדותיה של מלוכה שמרנית. מלך זקן ונערץ ניסה להאט את המודרניזציה של ארצו, ואינו יכול עוד. התסתגל המלוכה העתיקה של סיאם, או תיפול? כיוצא בזה גם מלזיה השכנה, שבה הכתר עובר ברוטציה אחת לחמש שנים בין סולטני הממלכה. גם שם ההמונים מגלים פתאום את כוח הרחוב מול ממשלה אוטוריטרית. לא כללתי בסקירה החטופה הזו את המלוכות המורשתיות האמיתיות של זמננו: סוריה, צפון קוריאה, אזרבייג'ן.

כך או כך, השאלה אינה עוד אם מלכים חדשים יחזרו אל כתרי אבותיהם מעשה חואן קרלוס בספרד. זה כנראה כבר לא יקרה. השאלה היא אם אחרוניהם יצליחו למצוא תפקיד חדש ומעניין: מצנני הטמפרמנטים הלאומיים וספקים קבועים של חתונות טלגניות.