פרחים נגד טילים

א. השבוע פגשתי מישהי. הולך להיות פה רע מאוד, היא אמרה לי, אני מרגישה את זה בעבודה שלי. מה העבודה שלך, שאלתי. אני מוכרת פרחים, אמרה, ואנשים הפסיקו לקנות זה לזה פרחים, פשוט הפסיקו. תאמין לי שאפשר ללמוד המון על אנשים דרך הפרחים, אמרה. מזלי שהחנות ליד בית-החולים, בית-החולים מציל אותי.

אז כן, שם אנחנו חיים, לשם הגענו. מקום שבו אף אחד לא קונה לאחר פרחים. עיר שבה בן אדם צריך לעבור תאונת דרכים לפני שמישהו יקנה לו איזה סייפן לבן. מקום עצוב כזה, לא? כמו מאיזה שנסון של איזה צרפתי.

אני קולט שגם אני לא קניתי פרחים זה זמן. מחר אלך לקנות, כי המהפכה צריכה פרח להיקרא על שמו. אבל אנשים לא קונים פרחים זה לזה, והמהפכה מתעכבת. עכשיו הם קונים חיתולים. מישהו אמר שצריך לקנות חיתולים, אז הם קונים.

הנה עוד אחד מהסימנים שהכול הולך ומתרסק. תגידו, פרח, מה זה כבר פרח, יש דברים יותר חשובים מפרח, כמו דירה. זה נכון. אבל אני אגיד לכם משהו על פרחים ועל המצב הישראלי שאולי שכחתם או לא שמתם לב אליהם. אנשים חושבים שאנשים אוהבים פרחים כי זה דבר יפה. זה נכון, אבל לא לגמרי.

כי הפרח הוא גם הנבילה של הפרח. פרח הוא לא רק פריחתו ותחילתו, הוא גם סופו. חשבו על הפרחים שיש לכם בבית: כמה ימים של יופי, במקרה הטוב, ואז נבילה, נשירה, קמילה. מהרגע שהם באים הם נמוגים. הם הגיעו מתים, יופיים הוא כמו התרנגולות שממשיכות לרוץ אחרי השחיטה. הוא הד קלוש למה שבקרוב יושלך לפח.

הפרח הוא הגירסה הביתית של הכוכב בשמיים. אנחנו מביטים למעלה, אל המרומים, ורואים דברים שמתו מזמן. אנחנו מביטים למטה, אל השולחן בסלון, ורואים דברים שמתו זה עתה. אנחנו צופים במה שאין. זה מזכיר לנו שאנחנו בחיים.

ב. מובן שלאדם בריא בנפשו, פחות או יותר, שמתגורר במדינה שפויה, פחות או יותר, לא צריכה להיות שום בעיה להתמודד עם הידיעה שלכל דבר יש סוף ושכל מה שמתחיל נגמר. לא צריכה להיות לו שום בעיה עם התייבשות ועם דעיכה - אחרי הכול הם חלק מהחיים - ולא צריכה להיות לו שום בעיה עם פרחים בבית. להפך. הוא צריך לשמוח בהם. הוא אמנם צופה במה שאין, אבל מתרכז במה שיש. לזה, חברות וחברים, קוראים חיים.

אבל כשהאדם הבריא בנפשו, פחות או יותר, מתגורר במדינה שאיבדה את שפיותה במאה אחוז, קשה לו עם פרחים. הוא לא יודע להגדיר בדיוק מה קשה, אבל קשה לו. קשה לו כי לפעמים הוא מרגיש שהמדינה היא קצת כמו הכוכבים בשמיים והפרחים שבוואזה, שבדיוק כמו עם הכוכבים גם כאן הוא צופה במה שאין, אבל כשהוא מנסה להתרכז במה שיש הוא מוצא שזה הולך ונהיה הרבה יותר קשה.

ואז הוא מפסיק לקנות פרחים. מכאן ועד הסוף נותרה רק כרוניקה. כי ברור שהכול הולך ומתרסק, נכון? אנחנו עוד לא יודעים בדיוק איך ומה יהיה הגפרור, אבל נראה שזו רק שאלה של זמן. מישהו יפתח במלחמה, מישהו יצית את האש, משהו יקרה, משהו עומד לקרות.

את הכסף שלי, כמו שאמרתי לפני שבועיים, אני שם על מלחמה. רגע לפני שתהיה פה מלחמת אזרחים או מהפכה חברתית או התקוממות דתית, מישהו שם למעלה יסיט את האש לכיוון אחד הגבולות. ואז, כשהתותחים רועמים, יהיה קל יותר להמשיך ולפגוע במיעוטים, בחופש הביטוי, בכיסיהם של האזרחים, בזכויותיהם, בעתידם.

ג. האמנם? האומנם נוותר כל-כך בקלות? האם עד כדי כך קל לשכנע אותנו להמשיך ולשבת בבית ולא לעשות שום דבר בעוד אלה הורסים את המדינה? עד כדי כך חונכנו, הוכנענו?

לא, אסור לוותר להם. לא לאלה שדופקים אותנו עם הכלכלה, לא לאלה שדופקים אותנו עם הכיבוש, ולא לאלה שדופקים אותנו עם צמצום זכויות האזרח. לא ניתן להם. די התכופפנו, די ויתרנו. זה הזמן לקום ולמגר את כוחות הרשע. זה בהחלט הזמן למהפכה. זה הצ'אנס האחרון.

ד. ולא סתם אני במצב-רוח למהפכה. שורות אלה נכתבות ב-14 ביולי, יום הבסטיליה. חירות! שוויון! אחווה! רעיונות נעלים, נאצלים. בדיוק הדברים שסטינו מהם, בדיוק הדברים שאנחנו צריכים פה.

חירות, שוויון ואחווה - היש הגדרה מדויקת יותר לצדק?

חירות, שוויון ואחווה. עושה רושם שישראל 2011 היא תמונת מראה מעוותת של העקרונות הנ"ל, שאי-אפשר להפריד ביניהם. פגעת בשוויון, ממילא נפגעת החירות; פצעת את האחווה, ושתי אחיותיה מדממות איתה. מדינה שאין בה אחווה מתירה חוסר שוויון ומקדמת את חוסר החירות. ככה זה עובד. אין חצי צדק.

הביטו בנו: אנחנו חברה עם פערים עצומים, זועקים לשמיים. אין שוויון: לא בחינוך, לא בבריאות, לא בתשתיות, לא בתקציבים, לא בתנאים. הדבר הוכח, והוכח שוב. אנחנו חברה מעמדית לעילא. אין אחווה: החזק דורס את החלש, או סתם מתעלם משוועתו ומניח לו ליפול. רוב העובדים לא מאוגדים. אחד-אחד הם נופלים, ואין מי שיילחם עבורם.

אין חירות: כשאנחנו שוללים את חירותו של האחר, נשללת חירותנו. זו אמת בסיסית, מוחלטת. כל עוד אנחנו מונעים את חירותם, החירות שלנו מדומיינת.

חירות, שוויון ואחווה. בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו.

ה. חירות, שוויון ואחווה. אני מבין את האומרים: ראה עד כמה רחוק ועד כמה מהר הידרדרה המהפכה הצרפתית עצמה, לאיזו מערבולת של דם ורוע. זה נכון.

אבל אסור להפסיק לחשוב על רעיונות גדולים ונאצלים ולחתור אל עבר הגשמתם. העובדה שחלק מהדברים לא מצליחים כל הזמן לא אומרת שמותר להפסיק לנסות. אילו זה היה כך, לעולם לא היינו לומדים ללכת, או לקרוא. אילו זה היה כך, עדיין היינו תחת שלטונם של מלכים, חיים בזבל, מתים בגיל צעיר; ואתן, גבירותיי, עדיין הייתן בלי זכויות.

הגענו עד לאן שהגענו לא רק בזכות ההצלחות שלנו, אלא לא פחות מכך בזכות הכישלונות שלנו, בדיוק כמו שהקמילה היא חלק בלתי נפרד מהפרח. חייבים לנסות, ולנסות שוב.

אני מעדיף 10 מהפכות כושלות של חירות ושוויון ואחווה על פני מהפכה פונדמנטליסטית מוצלחת אחת. כי חברות וחברים, לא נעים לי להאיר את עיניכם, אבל אנחנו ממש בעיצומה של מהפכה כזאת פה אצלנו. זה הזמן להתעורר.

ו. חירות, שוויון ואחווה. הכנסת הנוכחית עושה הכול על מנת לפגוע בשלושת הנ"ל. השיטה הכלכלית עושה הכול על מנת שנהיה עייפים מכדי שיהיה לנו כוח או תמריץ לעשות משהו בנוגע לשלושת הנ"ל. השיטה הביטחונית עושה הכול על מנת להזכיר לנו שצריך לשבת בשקט כי אויבינו וכל זה. ובכל הזמן הזה החברה שלנו הולכת ונהיית פחות ופחות צודקת, פחות ופחות אנושית.

אנחנו צריכים להיות קצת יותר חזקים. אנחנו חייבים להבין שהגיע הזמן להילחם. אני משוכנע שאנחנו רבים יותר. רוב האנשים רוצה לחיות בצדק. הם לא רוצים לחיות בחברה לא מוסרית. הם לא רוצים לפגוע באחר. והם מוכנים לעשות משהו בעניין הזה.

המהפכה קרובה, אני מרגיש. אני רק מקווה שהיא קרובה יותר מהמשבר או מהמלחמה. כי אז הלך עלינו.

 דרור פויר

הרהור

אסור לוותר על רעיונות גדולים. והעובדה שחלק מהדברים לא מצליחים כל הזמן לא אומרת שמותר להפסיק לנסות.