מי זאת בתמונה?

מפתה להמר שפטרה קביטובה, אלופת ווימבלדון החדשה, תהיה הדבר הגדול הבא בטניס נשים. היא שמאלית וצ'כית כמו גיבורת ילדותה, אגדת הטניס מרטינה נברטילובה; היא השחקנית הראשונה שנולדה אחרי 1990 (בת 21) וזכתה בתואר גרנד סלאם; היא בלונדינית יפהפייה שהאנגלית הקצת מקולקלת שלה אפילו יותר מקסימה מהחיוך שלה; והיא מציעה גישה כמעט בודהיסטית כאלטרנטיבה מרעננת לגניחות בדציבלים מסוכנים לעור התוף שמציעות רוב הקולגות שלה בסבב הטניס הנשים המקצועני, ה-WTA. בשיא הרצינות: לפני שנתיים מריה שראפובה הגיעה בווימבלדון ל-105 דציבלים, שזה יותר מרעש של אופנוע ועלול לגרום לאובדן אחוזי שמיעה.

הבעיה היא שהשנים האחרונות ב-WTA, אחד המיזמים הנשיים המוצלחים בהיסטוריה, מלמדות שהימור על קביטובה יהיה מפוקפק במקרה הטוב. בעיקר כי קונסיסטנטיות הפכה לתכונה נדירה בטניס נשים. מאז שסרינה וויליאמס עלתה למקום הראשון בעולם ביולי 2002 ונשארה שם 57 שבועות, המקום הראשון החליף ידיים שלושים פעמים בין עשר נשים שונות. באותה תקופה, בסבב הגברים היו 11 חילופים בין שבעה שחקנים בשפיץ של הדירוג - ולמעשה רק לפני שבועיים נובאק דג'וקוביץ', שזכה בטורניר הגברים בווימבלדון, שבר את הדואופול שהנהיגו רוג'ר פדרר ורפאל נדאל מאז פברואר 2004, ועלה למקום הראשון.

בזמן שאצל הגברים המקום הראשון בעולם נהיה עדות לגדולה במונחים היסטוריים, אצל הנשים הוא נעשה בהדרגה כמעט כינוי גנאי. את הוואקום שהשאירו בצמרת הפרישות של צמד הבלגיות ז'סטין הנין וקים קלייסטרס (שפרשה כדי ללדת וחזרה מאז לפעילות חלקית), והבעיות הפיזיות שמהן סובלות האחיות וויליאמס, מילאו טניסאיות לא ראויות למעמד. קרוליין ווז'ניאקי הדנית, המדורגת 1 הנוכחית, היא השחקנית השלישית בארבע השנים האחרונות (אחרי ילנה ינקוביץ' הסרבית ודינארה סאפינה הרוסייה) שמחזיקה במקום הראשון בלי לזכות בתואר גרנד סלאם. "בעבר פונקנו באלופות גדולות שהגדירו את התקופה שלהן", צוטטה וירג'יניה ווייד האנגלייה, שזכתה בשלושה גרנד סלאמים בשנות ה-60 וה-70, "אבל עכשיו אין שחקנית דומיננטית בטניס נשים".

חוסר היציבות בטניס נשים לא מאפיין רק את השחקניות בטופ 10. שחר פאר היא דוגמה טובה לכך. אחרי שבאוגוסט 2009 היא נפלה למקום ה-68 בעולם, פאר התאוששה וטיפסה לשיא קריירה (מקום 13) ב-2010. בפברואר השנה פאר שברה את השיא (מקום 11 בעולם), אבל מאז אפריל היא הפסידה בשבעה מעשרת המשחקים שלה, כולל ארבעה הפסדים רצופים בסיבוב הראשון בארבעת הטורנירים האחרונים, וירדה למקום ה-23. אין שום דרך לדעת באיזו פורמה פאר תהיה בעונת המגרשים הקשים שתיפתח בסוף החודש בארצות הברית, כמו שאין דרך לדעת אם קביטובה תרכב על מומנטום הזכייה מווימבלדון. לכן, הסביר בראד גילברט, 4 בעולם בשנת 1990 ולשעבר מאמנם של אנדרה אגאסי, של אנדי רודיק ושל אנדי מארי, "סבב הנשים מעולם לא היה כל-כך פתוח. הפער בין המקום הראשון למקום ה-15 הוא הכי קטן אי-פעם. גם בסבב הגברים יש עומק, אבל שם הפער בין מספר 15 למספר 1 הוא הרבה יותר גדול".

עומק היא מילה שאוהבים להדגיש בסבב הנשים בזמן האחרון. "כשאני התחלתי לשחק בסבב", סיפרה קלייסטרס, "כל השחקניות הבכירות חשבו שטורנירי גרנד סלאם מתחילים ברבע הגמר, כי הסיבובים הראשונים היו כל-כך קלים והיינו צריכות לתת 50% כדי לעבור אותם. היום אני צריכה לתת לפחות 85% או 90% מהיכולת הכי טובה שלי מתחילת הטורניר".

באד קולינס, פרשן הטניס האמריקאי האגדי, "מגחך כשמדברים על עומק בטניס נשים כיום". אולי כי רק לפני שמונה שנים שבע המדורגות הראשונות בעולם היו סרינה, קלייסטרס, ונוס, הנין, אמלי מאורסמו, לינדזי דבנפורט וג'ניפר קפריאטי - כולן זכו ביותר מגרנד סלאם אחד, כולן שחקניות הרבה יותר טובות וכוכבות הרבה יותר גדולות מ-80% מהטופ 10 כרגע. וזו הצרה הגדולה של סבב ה-WTA היום, אומר טום פרוטה, עורך במגזין האמריקאי TENNIS Magazine, "שגם אם יש היצע יותר גדול של שחקניות טובות, הרבה שחקניות טובות הן לא תחליף למעט אייקוניות".

ילדות הפלא מתמוטטות

לאור ההיסטוריה של ה-WTA, מחסור בדמויות אייקוניות הוא לא פחות ממשבר זהות. השורשים של טניס הנשים נשתלו ב-1970, כשתשע שחקניות - בראשות האייקונית של התקופה, בילי ג'ין קינג - החליטו להתנתק מהגברים בגלל הפערים העצומים בסכומי הפרסים (יחס של 12:1 לטובת הגברים בחלק מהטורנירים). קינג וחברותיה חתמו על חוזים עם גלדיס הלדמן, אז המוציאה לאור של TENNIS magazine, ועם חברת הטבק פיליפ מוריס, והקימו סבב תחרויות חדש, שכונה Virginia Slims Series.

ביוני 1973 קינג כינסה 63 טניסאיות במלון גלוצ'סטר בלונדון כדי להקים את ה-WTA, שאיחד את כל הנשים המקצועניות תחת גג אחד. שלושה חודשים אחר כך, ב"קרב המינים", היא הניחה את היסודות לבית המפואר שיבנו היורשות שלה.

"קרב המינים", השם שקיבל המשחק בין בילי ג'ין קינג לבובי ריגס, נערך באסטרודום ביוסטון, טקסס. ריגס, אלוף ווימבלדון ב-1939, טען שטניס הנשים כל-כך נחות, שגם בגיל 55 הוא יכול לנצח את כל השחקניות הבכירות. 50 מיליון איש ב-37 מדינות ראו את קינג חובטת בו ובממסד הגברי כולו, ומנצחת 4-6, 3-6, 3-6. גם היום, כך קינג, "אבות רבים ניגשים אליי ואומרים לי, 'הייתי ילד כשראיתי אותך מנצחת את בובי ריגס, ועכשיו יש לי בת. אני מגדל אותה בצורה שונה משום שראיתי את המשחק הזה'". המשחק הזה עזר ל-WTA להשיג חוזה טלוויזיה ראשון, ב-1975 עם רשת CBS, וחוזה חסות כולל ב-1976 עם קולגייט. בשנת 1980 כבר היו לסבב יותר מ-250 טניסאיות, 47 טורנירים בשנה ברחבי העולם, וסכום פרסים שנתי של 7.2 מיליון דולרים - לעומת כ-300 אלף דולרים ב-1970.

הסיבה המסורתית לצמיחה הפנטסטית של ה-WTA הייתה היכולת של הענף להצמיח גיבורות טניס. מאז הקמת הסבב הוא נשלט על-ידי טניסאית על (כריס אוורט, מרטינה נברטילובה, שטפי גראף, מוניקה סלש, מרטינה הינגיס, סרינה וויליאמס, ז'סטין הנין) ו/או הציג יריבויות אטרקטיביות (אוורט-נברטילובה, נברטילובה-גראף, גראף-סלש) בחזית שלו. חוץ מהנין, שפרצה אחרי גיל 20, כל הנשים ברשימה התחילו את הקריירה כילדות פלא. "וילדות פלא", אומר מקס אייזנבאד, הסוכן של מריה שראפובה (הטינאייג'רית האחרונה שזכתה בגרנד סלאם, באליפות ארצות הברית הפתוחה 2006), "הן מה שסקרן את העולם לגבי טניס נשים".

לתופעת ילדות הפלא היו מחירים פיזיים ונפשיים. טרייסי אוסטין האמריקאית הייתה בת 16 כשזכתה באליפות ארצות הברית הפתוחה ב-1979, ושנה אחר כך עלתה למקום הראשון בעולם. בגיל 21, בעיקר בגלל פציעות, היא פרשה. ג'ניפר קפריאטי האמריקאית נכנסה לעשר הגדולות בעולם כשהייתה בת גיל 15 (1990). בגיל 17 היא עברה סוג של התמוטטות עצבים, הייתה מעורבת בגניבה מחנות ונעצרה על אחזקת מריחואנה. היא חזרה לטניס, זכתה בשלושה גרנד סלאמים, וטיפסה עד למקום הראשון בעולם בתחילת שנות האלפיים - אבל לפני שנה הגיעה לבית חולים בפלורידה בגלל מנת יתר של תרופות.

מרטינה הינגיס השוויצרית, שנהייתה מקצוענית בגיל 14 (1994), זכתה בחמישה גרנד סלאמים לפני שחגגה 20. בגיל 22 היא פרשה בגלל פציעה כרונית בקרסול. ב-2006 היא חזרה לסבב, ואחרי פחות משנתיים פרשה שוב בעקבות בדיקת סמים כושלת (קוקאין, הינגיס מכחישה עד היום שהשתמשה בסם) בווימבלדון.

הסיפורים האלה וסיפורים נוספים דרבנו את ה-WTA לפעולה. ב-1995, אחרי התייעצות עם מומחים בהתפתחות בני נוער ועם מדעני ספורט, ובהמלצת ועדות שבהן ישבו שחקניות, מאמנים וסוכנים, הסבב יישם מדיניות גיל חדשה: בנות 14 הורשו להשתתף בשמונה טורנירים מקצועניים בשנה, בנות 15 בעשרה טורנירים, בנות 16 ב-17 טורנירים ובנות 17 ב-21. מגיל 18 אין מגבלות.

בשנת 2004 הסבב הקים פאנל שלמד את השפעת המדיניות. בין הממצאים: ירידה משמעותית במספר הפרישות לפני גיל 22 בין 150 המדורגות הראשונות (פחות מ-1% ב-2004 לעומת 7% ב-1994), ועלייה של 24% במשך הקריירות. אף שהגיל של השחקניות הבכירות עלה, הגיל הממוצע של כל השחקניות בסבב (23) נשאר זהה.

מדיניות הגיל היא מנגנון חשוב גם כיום, אמרה יו"ר ה-WTA סטייסי אלאסטר, כי "זה הכרחי שהשחקניות שלנו יהיו בריאות ושהקריירות שלהן יהיו ארוכות. אני אקשיב לרופאים לפני שאקשיב לסוכנים". אייזנבאד, אחד הסוכנים הבכירים ב-IMG, קבוצת ניהול הספורט הגדולה בעולם, דווקא בעד ההגבלות, אבל חושב שהסבב צריך לאפשר חריגות לשחקניות "מיוחדות". גם מרי ג'ו פרננדס האמריקאית, אחת הטניסאיות הטובות בעולם בשנות ה-90, "מבינה את חוקי הגיל, אבל אני נהייתי מקצוענית בגיל 14 - החמצתי את נשף הסיום ואת טקס הסיום שלי כי שיחקתי ברולאן גארוס - וגם אם לא כולן מוכנות בגיל הזה, חלק כן. המשחק צריך כוכבות צעירות".

הרעב לכוכבות צעירות נוצר גם מפני שהכוכבות הוותיקות לא הצליחו ליצור מסורת של יריבויות בצמרת. ארבע השחקניות הבכירות בסבב הנשים בעשור האחרון - סרינה וויליאמס, ונוס וויליאמס, קלייסטרס והנין, שזכו ב-28 מ-41 הסלאמים האחרונים - לא היו בשיאן באותו זמן. בשנת 2007 סרינה והנין נפגשו בגמר טורניר מיאמי, טורניר משותף לגברים ולנשים שמכונה הגרנד סלאם החמישי. זה היה המשחק הראשון ביניהן אחרי כמעט ארבע שנים. באותה שנה ונוס והנין נפגשו בחצי גמר אליפות ארצות הברית - כמעט חמש שנים אחרי המשחק האחרון ביניהן. בשנת 2009 סרינה שיחקה נגד קלייסטרס בחצי גמר אליפות ארצות הברית הפתוחה - מפגש ראשון אחרי שש שנים וחצי.

"בתקופתי", סיפרה ארנצ'ה סנצ'ז-ויקריו הספרדייה, שזכתה בארבעה גרנד סלאמים והייתה מספר 1 בעולם באמצע שנות ה-90, "היו לנו שמונה או עשר שחקניות שתמיד הייתה ביניהן יריבות קיצונית". היריבויות הקיצוניות האלה נוצרו כי "היה יותר גיוון", כך סנצ'ז-ויקריו, "היום יש הרבה עוצמה במשחק, אבל חסר גיוון".

עוצמה במקום רגש

בשנות ה-80 וה-90 האלמנט הכי אטרקטיבי בטניס נשים היה השוני המהותי בינו לבין טניס גברים. בזמן שהגברים ניצלו את ההתפתחויות הטכנולוגיות במחבטים ובגידים שלהם, כדי לקחת את המשחק לממד חדש לגמרי של עוצמה, אצל הנשים הדגש הושם במשך תקופה ארוכה - עד סוף שלטון הינגיס ב-1999 - יותר על רגש בחבטות ועל מיקום מדויק של הכדור ופחות על עוצמה. האחיות וויליאמס, שהעוצמה והאתלטיות שלהן גירשו את הטניס האינטלקטואלי של הינגיס מהסבב, "הרימו את הרף לכולן", סיפרה קלייסטרס. "כולנו היינו חייבות להיכנס למכון כושר. שחקניות צעירות ראו את זה, ועכשיו הן חובטות יותר ויותר חזק".

התוצאה היא סבב מאוד הומוגני, לא רק בסגנון המשחק אלא גם בהתנהלות על המגרש (הגניחות הקולניות למשל) ואפילו בחזות החיצונית של רבות מהשחקניות - לחצי הגמר בווימבלדון עלו ארבע בלונדיניות אירופיות בגובה 1.80 מטרים ומעלה. רוב הטניסאיות הבכירות היום מגיעות ממזרח אירופה - רוסיה, פולין, סרביה, צ'כיה - ומתמחות רק בדבר אחד: חבטות שטוחות וחזקות מהקו האחורי.

"העניין הוא שכדי לפתח משחק יותר שלם", הסביר המאמן האמריקאי גיוף מקדונלד, "כלומר ללמוד לא רק לחבוט באגרסיביות מהקו האחורי אלא את החבילה השלמה, צריך יותר זמן. והרבה אנשים בסבב חושבים שלא משתלם להשקיע עוד שלוש או ארבע שנים בלטפח שחקנית כשהיא כבר מנצחת, ואולי כבר משווקת על-ידי הסבב".

על רקע השחיקה בכישרון ואיבוד הכוכבות, ההצלחה השיווקית של ה-WTA בשנים האחרונות היא אחד ההישגים המרשימים בתולדות הספורט המקצועני. בתקופת לארי סקוט, יו"ר הסבב בין 2003 ל-2009, ההכנסות מספונסרים עלו ב-500% וההכנסות מחוזי טלוויזיה (הגדול שבהם עם יורוספורט) גדלו ב-30%. בשנת 2005 הוא חתם עם ענקית התקשורת סוני אריקסון על חוזה החסות הגדול בהיסטוריה של ספורט נשים - 88 מיליון דולרים לשש שנים (פלוס בין 10 ל-20 מיליון דולרים על פרסום שידגיש את הקשר בין הגופים) תמורת השם של הסבב.

שנה אחר כך סקוט לקח איתו את ונוס וויליאמס להשתדל אצל הוועדה לענייני גרנד סלאם של התאחדות הטניס הבינלאומית, כדי שווימבלדון והרולאן גארוס ילכו בעקבות אליפות אוסטרליה ואליפות ארצות הברית, וישוו את סכום הפרסים של הנשים לזה של הגברים. ב-2007 האנגלים והצרפתים נכנעו, והמהפכה של בילי ג'ין קינג הושלמה.

מאז, סכומי הפרסים בסבב רק הולכים וגדלים: 67 מיליון דולרים ב-2008, 77 מיליון דולרים ב-2009, קרוב ל-90 מיליון דולרים השנה. בשנת 2008 סקוט העביר את טורניר סוף השנה היוקרתי, שבו משתתפות רק שמונה הטניסאיות הבכירות בדירוג, ממדריד לדוחא שבקטאר תמורת 42 מיליון דולרים לשלוש שנים.

לקראת סוף הקדנציה שלו סקוט כנראה הרגיש שהסבב נעשה פחות מעניין, והעביר שתי רפורמות. הראשונה, והגימיקית יותר, היא מתן אפשרות לשחקניות לזמן את המאמנים שלהן להתייעצות במגרש בזמן משחק - עם מיקרופון ביניהם כדי שהצופים ביציעים ובבית יוכלו לשמוע את השיחה. הרפורמה השנייה, שנקראה "מפת הדרכים", נועדה למנוע את ההיעדרויות התכופות של הטניסאיות הבכירות מהסבב: השחקניות בטופ 10 קיבלו לוח זמנים כמעט קבוע מראש של טורנירים, פחות עמוס ויותר משתלם כלכלית (עלייה של 40% בסכומי הפרסים) כדי למנוע את תופעת הפציעות וההברזות.

במארס 2009 סקוט הודיע שהוא עוזב את תפקידו אחרי שסבב הגברים, ה-ATP, דחה הצעה שלו להתמזג עם ה-WTA. סטייסי אלאסטר הקנדית, נשיאת ה-WTA מאז 2006 ולשעבר מנהלת אליפות קנדה הפתוחה בטורונטו, קודמה לתפקיד היושבת ראש והמנכ"לית, וממשיכה את הקו של סקוט, שמעמיק את הקשר עם המזרח הרחוק (בעיקר עם סין, שם יותר מ-65 מיליון איש צפו בטניסאית נה לי זוכה ברולאן גארוס לפני חודש וחצי) ועם המזרח התיכון (איסטנבול החליפה את דוחא כמארחת של טורניר סוף השנה תמורת אותו סכום), על חשבון ארצות הברית ואירופה המערבית.

תחת אלאסטר ה-WTA הבטיח לעצמו 75 מיליון דולרים מחוזי חסות חדשים (עם חברת הקוסמטיקה השוודית Oriflame Cosmetics, יצרנית בגדי הספורט הסינית Peak, וחברת התעופה האוסטרלית Jetstar) ומחוזים קיימים שחודשו (עם Travelex, המובילה העולמית בתחום המרת מטבע זר, ועם יצרנית הוויטמינים האמריקאית Usana Health Sciences Inc).

לפני שנה ה-WTA חידש גם את החוזה עם סוני אריקסון. הפעם הסבב הסתפק בפחות כסף (27 מיליון דולרים לשלוש שנים) בשביל לקבל בחזרה בעלות מלאה על השם שלו. השם הזה נהיה נכס לא קטן בעידן הרשתות החברתיות: ל-WTA ולשחקניות שלו יש יותר מ-11.5 מיליון אוהדים/עוקבים ברשתות החברתיות - כמעט פי שניים מאשר לסבב הגברים.

"טניס נשים", אמר נייג'ל קארי, מנהל סוכנות שיווק הספורט האנגלית brandRapport, "נעשה כל-כך גדול וכל-כך גלובלי, שהזדמנויות המיתוג הרחבות עדיפות על האופציה הבטוחה יותר של ללכת עם ספונסר אחד ולהגביל את עצמך בהתאם".

הספונסרים דווקא מרוצים

גם השחקניות לא מגבילות את עצמן. חצי מהרשימה האחרונה של עשר המרוויחות הגדולות ביותר בספורט של "פורבס", שפורסמה ביוני 2010, היו טניסאיות. שראפובה דורגה ראשונה עם 24.5 מיליון דולרים לשנה (רק מיליון מטניס, השאר מחוזי חסות עם נייקי, עם סוני אריקסון ועם מותג היהלומים טיפני), ואחריה סרינה וויליאמס (20.2 מיליון דולרים), ונוס וויליאמס (14.2 מיליון), אנה איבנוביץ' (שביעית בדירוג עם 7.2 מיליון) וילנה ינקוביץ' (שמינית, 5.3 מיליון דולרים).

בשנה האחרונה השמות החמים אצל המפרסמים הם ווז'ניאקי, שחתומה (בין היתר) על חוזים עם אדידס, עם חברת התעופה הטורקית טורקיש איירליינס ועם סוני אריקסון; ונה לי, שבפורטפוליו שלה אפשר למצוא את נייקי, את רולקס ואת האגן דאס; "ואחרי הזכייה שלה בגרנד סלאם בפריז", אמר נייג'ל צ'אדוויק מבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קובנטרי, "תוכל להתחרות בשראפובה ובאחיות וויליאמס".

למה המפרסמים עדיין מחזרים אחרי הטניסאיות הבכירות גם בתקופות שבהן הן לא מראות גדולה ספורטיבית? כי "מכריס אוורט, עבור בגבריאלה סבטיני, באנה קורניקובה ובאחיות וויליאמס, ועד מריה שראפובה", הסביר ד"ר פטריק ריש, מרצה לכלכלה בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת וובסטר בסנט לואיס, "העשורים האחרונים מוכיחים שסקס בטניס נשים מוכר". שמונה טניסאיות הופיעו במגזין בגדי הים של "ספורטס אילוסטרייטד" בעשור האחרון (שטפי גראף התחילה את הטרנד ב-1997).

בשני הקמפיינים האחרונים של סבב ה-WTA השחקניות מצולמות בשמלות ערב חושפניות. קורניקובה, כישלון מקצועי וסנסציה מינית ורכילותית בתחילת שנות האלפיים, הכניסה ממד הוליוודי לסבב. לארי סקוט, היו"ר הקודם של ה-WTA, מכנה את הסבב "המפגש האולטימטיבי בין ספורט לזוהר".

אלאסטר מבטלת את הטענה שבשנים האחרונות הזוהר והחיים האישיים של השחקניות מקבלים יותר משקל מהספורט. "אם זו כוכבת קולנוע או מוזיקאית או ספורטאית", היא הסבירה, "הכול מגיע לרצון לחיבור רגשי לאנשים שנותנים לנו השראה. אנחנו חושבות שיצירת חיבור רגשי תעזור לשלב אוהדים חדשים".

בינתיים הסימנים מאותתים דווקא על איבוד אוהדים: משחקי הגמר בטורנירי הנשים ברולאן גארוס ובווימבלדון השנה, ובאליפות ארצות הברית של 2010, קיבלו את הרייטינג הכי גרוע בעשור האחרון. "שחקניות אטרקטיביות או אלמנט הזוהר לא יכולים ליצור אוהדים חדשים כשלעצמם", כך גארת' מור, מנהל בחברת הייעוץ הגרמנית Sport Markt. "זה צעד ראשון בפנייה לקבוצות מטרה חדשות ובמשיכת תשומת לב. כדי להפוך אנשים לאוהדים חדשים צריך הופעות ספורטיביות".

הבעיה היא שהופעות ספורטיביות הן בדיוק מה שחסר כרגע בטניס נשים.